תנ"ך על הפרק - ויקרא יא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא יא

101 / 929
היום

הפרק

החיות המותרות והאסורות באכילה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה׃וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם׃וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לאל֤וֹכְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא׃וְ֠כֹל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא׃וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואת החיה, תנא דבי ר' ישמעאל, זאת החיה, מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל אפשוט דהראה לו כן כדי שיבחין בעיניו סימני טהורים וטמאים. וטעם הדיוק הוא מלשון זאת, דלשון "זה" או "זאת" מורה על הוראה באצבע, וכמו במנחות כ"ט א' ג' דברים היו קשים למשה והראה לו הקב"ה באצבע ויליף בכולם מדכתיב בהו לשון זה, ועיין לפנינו בפ' בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי הבאנו דוגמאות לזה.
וע' בתוס' כאן הקשו למה לא חשיב זה במנחות שם בין הדברים שנתקשה משה והראה לו הקב"ה באצבע כמש"כ, ויעו"ש מה שתרצו, אבל לדעתי הדבר פלא, דבמ"ר ר"פ בהעלותך מובא ברייתא דמנחות הנ"ל, וחשיב גם דרשה זו שלפנינו. ומה דחסר זה בגמרא נראה משום דחשיב שם שרצים דכתיב וזה לכם הטמא, כפי שיבא לפנינו בפרשה (פ' כ"ט), ומבואר בתנחומא כאן דדרשה דזאת החיה ודשרצים אחת היא, דעל ההוראה באצבע על שרצים מביא שם הפ' זאת החיה, וכ"נ האמת, דהלא הדורש שלפנינו כאן הוא תנא דבי ר' ישמעאל ובדרשה דמנחות שם הוא ג"כ תנא דבר"י. .
(חולין מ"ב א') זאת החיה. זאת החיה אשר תאכלו, חיה אכול שאינה חיה לא תאכל, מכאן לטריפה שאינה חיה בפירש"י קרי ביה זאת חיה, עכ"ל. ובאור דבריו, דהכתוב מפרש דאלה המינים שהתרתי לך הוא רק מאלה שסופם לחיות, שאין בהם חסרון פנימי, משא"כ אלה אשר מקלקול בריאותם אין סופם לחיות נחשבים עתה כמתים, ומכאן רמז לטריפה שאינה חיה. ונראה להוסיף באור בטעם דרשה זו דמדייק מה שפתח בחיה וסיים בבהמה, לכן דריש זאת החיה – זאת חיה, ואע"פ דבדרשה הבאה דריש הא דפתח בחיה וסיים בבהמה דבהמה בכלל חיה, מ"מ ניחא ליה לדרוש גם רמז זה, משום דאי משום ההיא לבד היה אפשר להתחיל בלשון יותר מבורר זאת הבהמה. ומה שנוגע בכלל לדין טריפה אינה חיה עיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. .
(חולין מ"ב א') זאת החיה. וסמיך ליה מכל הבהמה, שמע מינה בהמה בכלל חיה גר"ל מדפתח בחיה וסיים בבהמה. וטעם הדבר נראה פשוט משום דשם חיה כולל כל מין החי לבד האדם שהוא כולל שם בפ"ע, ולכן מתחיל כאן בשם הכולל לחיות הארץ ולעופות ולדגים, ואח"כ מפרש הפרטים, מכל הבהמה אשר על הארץ, מכל אשר במים וגו', וע"ל בפ' ראה (י"ד ד') דגם חיה בכלל בהמה.
וע' בסוגיא כאן ובחולין פ"ד א' דאף דלכל דבר בהמה בכלל חיה, אבל לענין כסוי הדם ואיסור חלב משונה חיה מבהמה דדם חיה בעי כסוי וחלב חיה מותר, משום דלא אסרה תורה אלא חלב הראוי להקריב משא"כ חלב חיה, ולענין פטור דם בהמה מכסוי יש דרשה מיוחדת בפ' ראה בפ' על הארץ תשפכנו כמים, וע' בדרשה הסמוכה. .
(שם ע"א א') מכל הבהמה. מניין לרבות את הכלאים, ת"ל זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה דנסמך על הדרשה הקודמת דבהמה בכלל חיה, ולכן ממילא בא לרבות את הבא מבהמה וחיה כלאים ויעוין בתו"כ כאן. .
(תו"כ) אשר על הארץ. להוציא את שבים הדלא מהני בהו סימני טהרה, ואי לא הוי כתב על הארץ, הו"א דקאי גם על חיות הים שגם הם נקראים חיה, כדכתיב בפ' י' מכל נפש החיה אשר במים. .
(שם) כל מפרסת פרסה וגו'. ת"ר, אלו הן סימני בהמה טהורה, כל בהמה שאין לה שינים למעלה וכל בהמה שפרסותיה סדוקות וכל בהמה שבשרה מהלך שתי וערב והנה מה שאמר אלו הן סימני בהמה אין הכונה לבאר הסימנים העקרים, מפרסת פרסה ומעלת גרה, דזה הלא מפורש בתורה, אלא הכונה להורות להכיר סימנים אלו במקום שאין נראין מפורש לעין, וכגון שהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, ומפני זה אי אפשר לו להכיר סימן מפרסת פרסה מצאו חז"ל הבקיאים בטבע הברואים סימן אחר לזה, והוא אם אין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים שהם תלתלי בשר כעין שינים בולטות בחניכים, בידוע שהיא טהורה, היינו שבודאי יש לה סימנים העקרים שבתורה מפרסת פרסה ומעלת גרה, אך לזה צריך תנאי שיכיר שהוא אינו גמל קטן שאין לו ניבים, וכן אם מצא בהמה שפיה חתוך, דלפי"ז אינו יכול לבדוק בסימני השינים, יבדוק ברגליה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ובלבד שיכיר שאינו חזיר שפרסותיו סדוקות ובכ"ז טמא הוא [וזה אפשר להכיר אם יש לה קרנים בודאי אינו חזיר], ואם מצא בהמה שפיה ופרסותיה חתוכים, דלפי"ז א"א לו לבדוק בסימנים הנ"ל, יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך זה הבשר כעין שתי וערב, בידוע שהיא טהורה, ובלבד שיכיר שאינו ערוד שבשרו הולך שתו"ע ובכ"ז טמא הוא, ובזה יתבארו הדברים שהעתקנו בפנים, ודו"ק. .
(חולין נ"ט א') אותה תאכלו. מה תלמוד לומר אותה – אותה ולא בהמה טמאה זדאותה מיותר היא, דדי היה לכתוב כל מפרסת פרסה וגו' תאכלו, ולכן דריש דבא למעט בהמה טמאה. והרבותא בזה נראה דלא נימא כיון דפרט הכתוב לאסור גמל ושפן וארנבת וחזיר [בפסוקים הסמוכים] רק אלו לבד אסורים ולא שארי טמאים, לכן בא כאן לאסור בכלל טמאים. ובתו"כ מסיים אין לי אלא עשה, ל"ת מניין, ת"ל הגמל והארנבת וגו', ודין הוא, ומה אלו שיש בהם סימני טהרה [ר"ל סימן אחד, כמבואר במקומם] הרי זה בל"ת על אכילתם כדכתיב מבשרם לא תאכלו, שאר טמאים שאין בהם סימני טהרה [ר"ל אפילו סימן אחד] אינו דין שיהיה בל"ת על אכילתן, ע"כ. והנה לפי"ז יוצא דעל אכילת בהמות טמאות אין לוקין כלל, שהרי על לאו הבא מכלל עשה [דאותה תאכלו] ידוע דאין לוקין, ועל לאו הבא מק"ו מגמל וארנבת ג"כ אין עונשין מן הדין, אך באמת כתב המ"מ ריש פ"ב ממאכלות אסורות דכל לאו שקדמו לאו הבא מכלל עשה שוב לא איכפת לן אם הלאו בא מק"ו ולוקין עליו, יעו"ש. .
(זבחים ל"ד א') אך את זה. זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, ואיזה הוא, זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור חשדומה לאמו במקצת, ועיין מש"כ לקמן אית י"ח. .
(בכורות ז' א') אך את זה. יכול אף בשר מהלכי שתים אסור ת"ל אך את זה טר"ל של אדם, ולא נתבאר למה לא אמר מפורש בשר אדם ונקט בלשון מליצי בשר מהלכי שתים, ואולי בא לכלול בלשון זה גם בשר העובדי אלילים הפראים שבימים הקדמונים במדינות רחוקות שנתמעטו משם אדם ועל בשרם הוא אומר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם, ועיין ברכות כ"ה ב'. –
וע' ברמב"ם פ"ב ה"ג ממאכלות שכתב דבשר האדם אף שאינו בלאו מ"מ איסור עשה יש בו, שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיות ואמר זאת אשר תאכלו, הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, וגם האדם נקרא נפש חיה ולאו הבא מכלל עשה עשה, עכ"ל. והרמב"ן והרשב"א חולקים עליו וס"ל דבשר אדם אין בו איסור כלל, ודרשת התו"כ שהביא הרמב"ם היא אסמכתא בעלמא, ועיין מש"כ לקמן אות י"ח ראיה לדעת הרמב"ם. וזה פשוט דבשר אדם מת לכו"ע אסור אפילו בהנאה דילפינן גז"ש מעגלה ערופה כמבואר בסנהדרין מ"ז ב'. .
(תו"כ) אך את זה לא תאכלו. ת"ר, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו, ולמה שנאן לכל אחד – לעבור עליו בעשה ולא תעשה יואע"פ דבגמרא באה דרשה זו לענין דגים (פ' י') בכ"ז גם לענין בהמות ועופות כן, וכ"מ ברמב"ם פ"ב ה"ד ממאכלות. .
(חולין ס"ו ב') ממעלי הגרה וגו'. ת"ר, אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל, ואיזה זה, זה טהור הנולד מן הטמא יאמשום דכל היוצא מן הטמא טמא. מיהו ולד טריפה מותר [והיינו כשנתעברה קודם שנטרפה, דבלא"ה טריפה אינה יולדת], משום דלא מבעי למ"ד עובר לאו ירך אמו דודאי מותר, אלא אפילו למ"ד עובר ירך אמו ג"כ מותר, משום דעיקר האיסור של האם משום דטריפה אינה חיה, אבל עובר זה יש לו חיות בפ"ע, ולא דמי לביצת טריפה דאסורה משום דביצה אדוקה וגדלה בגופה טפי מולד. ועיין מש"כ לקמן בפ' כל שרץ העוף (כ') טעם על היתר דבש דבורים אף שהוא יוצא מן הטמא.
והנה לא נתבאר טעם דרשה זו, מהיכא דייק ודריש כן. ונראה משום דלפי פשוטו הוי ענין הכתוב שמציע שאלה שיש בהם סימן אחד, והיינו או מפריס פרסה או מעלה גרה, אסורים, א"כ הול"ל אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה או ממפריסי הפרסה, והיה במשמע המכון שבזה שיש בהם או זה או זה, ומדכתיב ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה מרמז שלפעמים יש כזו שגם אם היא בשני הסימנים ג"כ לא תאכל, ומפרש איזו היא, זה טהור הנולד מן הטמא שאסור לא משום סימנים אלא מפני שיוצא מן הטמא, וזהו גם טעם דרשה הבאה. .
(בכורות ו' א') ממעלי הגרה וגו'. תניא, מניין לתמורת פסולי המוקדשין שהיא מתה יבתמורת פסוהמ"ק היא כגון המקדיש בהמה ואח"כ נפל בה מום ונפדית והתפיסה בתמורה. , ת"ל ממעלי הגרה טמא יגפירש"י דסיפא דקרא כתיב טמא הוא לכם, ודרשינן יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה, ואיזה זה, זה תמורת פסולי המוקדשין, עכ"ל. ונראה לי דדרשה זו אסמכתא היא, משום דעיקר הטעם שמתה הוא מפני שאי אפשר לא להקריבה ולא לפדותה, להקריבה לא משום שבאה מכח קדושה דחויה, ולהפדותה נמי לא משום שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה. ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ד מתמורה. , ומניין לחמש חטאות שהן מתות ת"ל וממפריסי הפרסה טמא ידחמש חטאות הן, ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנאבדה ונמצאת אחר שנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה. ומבואר בגמרא דעיקר דין זה שמתות הוי הלכה למשה מסיני והפסוק אצטריך רק להורות דאם עבר ואכל מאחת מאלו החטאות עובר בלאו. .
(בכורות ט"ז א') את הגמל. תניא, גמל גמל [כאן ובמשנה תורה] למה לי טווהיה באפשר לכתוב שם בקיצור כל הטמאים ולסמוך אפרשה זו בפרטם, וכמו שיש שם כמה קיצורים שסמך בפרטם לפרשה זו. , חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו טזואע"פ דגם בלא"ה היינו אוסרים החלב משום כל היוצא מן הטמא טמא, אך הו"א משום דהיתר חלב בבהמה טהורה חידוש הוא לפי מה דקיי"ל דם נעכר ונעשה חלב, וא"כ זה החלב היה מקודם דם והאוכלו בכרת ווהשתא מותר לכתחלה, ולפי"ז הו"א כיון דחידוש הוא הותר גם חלב טמאה קמ"ל. .
(שם ו' ב') את הגמל. תנא דבי ר' ישמעאל, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא עמו אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב הוא יזולאו דוקא גמל לבד אלא כל הני טמאים דחשיב עמו, שפן וארנבת כאן והשסועה בפ' ראה. ופירש"י ללמדך שאין לחוש למעלת גרה אחרת, דכל שאר מעלה גרה טהורים, עכ"ל. ואמנם לפי"ז כל ענין דרשה זאת אך למותר, דמהיכי תיתא להוסיף על הטמאים שחשבה התורה. ולולא פירש"י אפשר לפרש כונת הדורש להודיע בזה מעלת התורה שמתוכה ניכר נתינתה מפי הגבורה בכח אלהי ממעל, כי אדם בשר ודם אי אפשר לו להחליט שרק אלה סימניהם כן ולא זולתם, כי אולי נמצאים על ארץ רבה עוד ברואים בסימנים אלה כמו בגמל ושפן וארנבת וחזיר, וכן ואולי במשך השנים והדורות יבא רעהו וחקרו כי מצא עוד כאלה, אבל הקב"ה רק הוא יודע שאין כאלה במציאות יותר מאלה שחשב כאן, כאשר באמת אנו רואים מאז נתנה התורה לא מצאו התרים והחוקרים עוד מינים, והן הן מנפלאות תמים דעים וסגולת תורתו. .
(חולין נ"ט א') טמא הוא לכם. מה תלמוד לומר, הוא טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור יחמהלכי שתים ר"ל של אדם, ומה שלא אמר מפורש אדם עיין מש"כ לעיל אות ט'. ויתכן לומר דמדייק יתור הלשון טמא הוא לכם, אחרי דבפסוקים הסמוכים כולל כל הפרטים האסורים וכתב טמאים הם לכם וקאי גם אגמל שבפסוק זה, וא"כ למה כתב גבי גמל ביחוד טמא הוא לכם, ובאמת בפ' ראה כולל כל הטמאים ביחד וכתב טמאים הם לכם, ולכן דרשו שבא להוציא חלב ודם של אדם להיתר, [ומדחז"ל רק אז מותר דם אדם היכי שלא פירש כגון דם שבין השינים, אבל אם פירש לכלי אסור משום מראית עין שיאמרו דם בהמה הוא]. –
וע"פ יסוד דרשה זו שבא להתיר חלב ודם של אדם באכילה יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ט' דבשר אדם אסור בעשה, יעו"ש. ועל זה אשמעינן כאן דלא נימא כמו שהבשר אסור כמו כן היוצא ממנו אסור וכמו כל היוצא מן הטמא טמא, אבל לדעת שאר הראשונים שהבאנו שם דבבשר אדם אין כל איסור קשה מאי אצטריך לאשמעינן היתר בחלב ודם, תיפק ליה דכיון דיוצא מן המותר ממילא גם הם מותרים. ולדעת הרמב"ם צ"ל מה שבאמת משונה דין חלב ודם מבשר, משום דכיון דהבשר אינו אסור כי אם בעשה, דיו מפני זה לאסור רק את עצמו ולא עוד היוצא ממנו. .
(כתובות ס' א') טמא הוא לכם. מה תלמוד לומר, הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור יטטעם הדיוק כמש"כ ריש אות הקודם דמדייק יתור הלשון טמא הוא לכם, אחרי דבפסוקים הסמוכים כולל כל הפרטים האסורים וכתב טמאים הם לכם וקאי גם אגמל שבפסוק זה, ויתור לשון זה בא להוציא טמא הנולד מן הטהור שהוא טהור אע"פ שיש לו כל סימני טומאה, ובבכורות כ"ד א' מבואר דדוקא אם ילדתו בפנינו אבל אם הניח להאם מעוברת ואח"כ מצא מין טמא הולך אחריה ואפילו כרוך אחריה ויונק אותה אסור דחיישינן שמא מן הטמאה נולד וכרוך אחר הטהורה, יעו"ש. ולכאורה צ"ע ממה דקיי"ל בסוגיא שם לענין פטור בכורה דמהני מה שמניקתו, י"ל דלענין פטור בכורה עיקר הענין צריך להורות רק שכבר ילדה ומכיון שרוב בהמות אינן מניקות אלא א"כ ילדו לכן מוקמינן אחזקה זו שמניקה שבודאי ילדה, משא"כ בנדון שלפנינו שצריך להוכיח שהולד שלה ממש, ודו"ק. .
(בכורות ד ב') ואת הארנבת. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסם בע"ב בתים ואמר לו לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו ואת צעירת הרגלים ולא כתבו ואת הארנבת מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה כמצאתי כתוב גירסא אחרת במקום צעירת הרגלים – שעירת הרגלים, והיא גירסא נכונה, שכן כתבו הטבעיים שטבע הארנבת לגדל שער ארוכות ברגליה. ומפרש בגמרא שעשו כן כדי שלא יאמר צחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה, ואף כי האמת היא שיש חיה בשם ארנבת, י"ל דחששו משום דכתיב ארנבת הנקבה ולא הזכר כמו בשארי החיות, וטעם הדבר באמת שכתוב המין הנקבה כתב הראב"ע משום דחיה זו אין ממנה זכר אלא נקבה, ובתשבי שורש גלגול כתב הטעם מפני שהיא רובע ונרבע, ואין טעם זה מספיק, דעכ"פ מה יתרון לכתוב שם הנקבה. ובדבר תכונת זה המלך תלמי וזמנו ותכלית כונתו בהעתקת התורה בארנו ר"פ בראשית, יעו"ש. .
(מגילה ט' א') ואת החזיר. תנא דבי ר' ישמעאל, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה והוא טמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב הוא כאעיין מש"כ לעיל פ' ד' בדרשה את הגמל אות י"ז וצרף לכאן. ובתרגום יב"ע כתב ואת החזיר וכו' ולית הנפיק ביה, וע"פ דרשה שלפנינו יתבארו דבריו וכונתו שאין כיוצא בו, וכלל בדברים אלו דרשה זו. –
וע' בפירוש אור החיים עה"ת כאן כתב וז"ל, ואת החזיר והוא גרה לא יגר, פירוש, תנאי הוא הדבר כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלא גרה ויותר, כי התורה לא תשתנה, עכ"ל. וכל הדברים האלו תמוהים ונפלאים מאוד, דמניין לקח לו מקור לחידוש נפלא זה, וגם לא מצינו בשום מקום שלעתיד לבא ישתנו טבעי בעלי חיים, ולמה זה דוקא החזיר יותר משאר מינים טמאים. ואמנם נהירנא, שכבר שמעה אזני שנמצא אגדה במדרש למה נקרא שמו חזיר מפני שעתיד לחזור להתירו הראשון, וכפי הנראה כך הבין בעל אור החיים את דברי האגדה הזאת.
אבל באמת לא נמצא כלל מדרש ואגדה בלשון זה ובכונה זו רק בלשון וענין אחר, והוא במ"ר פ' שמיני סוף פרשה י"ב וברבה קהלת עה"פ מה שהיה הוא שיהיה, וז"ל ואת החזיר זו אדום, ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט אח הר עשו והיתה וגו', ור"ל שע"י אומה זו יוגרם שיבת עטרה לישראל, הרי מבואר שכל עיקר אגדה זו באה בדרך משל ומליצה לכונה אחרת, ושגגה גדולה היא לתפוס המאמר לענין התרת החזיר לע"ל, כמבואר, ועיין במדרש שוח"ט סי' קמ"ו ובהערות רש"ב שם. [תולין נ"ט ב']. מבשרם. מבשרם ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הטלפים שלהם כבר"ל דאין אזהרת לאו עליהם אבל איסורא איכא. וטעם הדיוק מדלא כתיב לא תאכלו מהם, ומדכתיב מבשרם ממעטינן אלו שאינן בכלל בשר, וכהאי גונא באו דרשות הרבה כאלה בפ' ויקרא ובפ' צו, ועיין בחולין ע"ז ב' באה דרשה זו מלשון בנבלתם, ומוסיף שם עור וקרנים, ואנחנו העתקנו דרשת התו"כ מלשון מבשרם משום דהיא פשוטה יותר כמש"כ, ובזה יתורץ קושית התוס' בחולין קכ"ו ב' ד"ה בנבלתה, שנביא להלן פ' כ"ד אות ע"ב, יעוי"ש. –
וע' ברמב"ם פ"ג ה"ו ממאכלות דאע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, בכ"ז אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, עכ"ל, ולא מצאתי דרשה זו. וי"ל דאזיל הרמב"ם בשיטתו ודרכו בחבורו להסמיך דין הפשוט לו על לשון התורה באותו ענין, כמש"כ בכ"מ בחבורנו. ואמנם לא העתקנו דרשה זו בפנים כדרכנו, מפני שיש חולקים עליו בזה, כמש"כ המ"מ. .
(תו"כ) ובנבלתם לא תגעו. תניא, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, ת"ל (פ' אמור) אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן מוזהרין ואין בני ישראל מוזהרין, והלא דברים ק"ו, ומה טומאה חמורה אין מוזהרין, טומאה קלה לא כש"כ כגטומאת מת הוי טומאה חמורה וטומאת נבילה טומאה קלה. , אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו – ברגל. מכאן היה ר' יצחק אומר, חייב אדם לטהר עצמו ברגל כדר"ל כונת הכתוב לומר שאם תרצו להיות טהורים כגון ברגל שמחויבים לטהר עצמם משום עולת ראיה שצריך להביא לעזרה אז לא תגעו בנבילה, משא"כ בשאר ימות השנה, ולפי"ז ממילא מוכח דחייב לטהר עצמו ברגל.
וע' ביבמות כ"ט ב' כתב רש"י ברגל ישראל מוזהרים על הטומאה מן ובנבלתם לא תגעו, משמע דס"ל דדרשה גמורה היא, וכ"נ דעת רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין, יעוי"ש, ולפי"ז ממילא החיוב לטהר עצמו ברגל הוי ג"כ מדאורייתא. אבל הרמב"ן בנימוקיו כתב דעיקר ענין זה מטהרה ברגל הוא מדרבנן והדרשה שלפנינו היא אסמכתא בעלמא, יעוי"ש. ובאמת כן מורה פשטות הענין, דהלא עיקר הפסוק לא כתיב בענין טומאה ברגלים, ונראה דאפילו לדעת רש"י ורמב"ם אין חיוב בזה"ז טבילה ברגל, שהרי טעם הדבר שהוזהרו ישראל על הטומאה ברגלים הוא כדי שיהיו נכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים וכמש"כ הרמב"ם שם, ואין לנו כזה בזה"ז, ועיין מש"כ ר"פ אמור בפסוק לשארו הקרוב אליו, דמפירש"י ביבמות שם מוכח דגם נשים חייבות לטהר עצמן ברגל. וע"ע מענין זה בשו"ת שאגת אריה סי' ס"ו וס"ז. .
(ר"ה ט"ז ב') טמאים. תניא, טמאים – מלמד שמצטרפין זה עם זה כהיתבאר עפ"י מה דקי"ל בכל האיסורין המיוחדין באזהרה שאם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה אין מצטרפין לעונש, כגון דם וחלב פגול ונותר, כמבואר ברמב"ם פ"ד ופי"ד ממאכלות, ולפי"ז הו"א דגם בבהמות טמאות ג"כ הדין כן שאם אכל חצי זית ממין זה וחצי זית ממין זה אין מצטרפין לעונש, על זה אומר דמדכתיב טמאים הם לכם בסוף הענין אע"פ דבכל מין לעצמו גמל שפן וארנבת כתיב ביחוד טמא הוא לכם כמבואר בפוסקים וא"כ לאיזו כונה כלל עתה לכולם ביחד שטמאים הם, אלא ללמדך שכולם ביחד מצטרפין זע"ז, ולא שנא בשר עם בשר ולא שנא בשר עם חלב. , טמאים – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם כודבזה משונה לשון טומאה מלשון אכילה, דשם אכילה יונח רק על דבר שדרכו לאכול, ואינו כולל ציר ורוטב וקיפה, משא"כ לשון טומאה כולל כולם, ולכן מדכתיב טמאים הם, מרבינן ציר ורוטב וקיפה. וע' בתוס' חולין צ"ט א', דדרשה זו אסמכתא היא, משום דבאמת ציר טמאים אינו אסור אלא מדרבנן, משום דזיעה בעלמא הוא עי"ש ולקמן בפסוק ל"א בדרשה אלה הטמאים. .
(תו"כ) טמאים הם. הם – פרט לשאין בהם בנותן טעם כזדהמלה הם מיותרת לגוף הענין, ולכן דרשינן שדוקא הם אסורין, והיינו שמורגש מציאותם בטעם. .
(תו"כ) טמאים הם לכם. לכם – מותרים הם בהנאה כחר"ל שטמאים הם לכם לצרכיכם לאכילה, אבל אם אינו לכם לאכילה רק להנאה מותרין. ונראה דאע"פ דבעלמא דרשינן ממלת לכם אף הנאה בכלל, אך שאני הכא משום דכל הפרשה איירי בענין אכילה, א"כ גם הא דטמאים הם לכם מוסב אענין שלמעלה דהיינו על אכילה, ועוד נבאר ענין זה בסמוך. .
(שם) את זה תאכלו וגו'. כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, מה ת"ל מכל אשר במים, אלא בימים ובנחלים הוא דכי אית לי' אכול, דכי לית ליה לא תאכל, הא בכלים אע"פ דלית ליה אכול כטר"ל מיני דגים קטנים הגדלים במים שבכלים מותרין, וכן שבבורות שיחין ומערות מותר לאכלם וכמ"ש לקמן בשרצים. ואמנם כל זה כל זמן שהם במים, ולכן עיקר ההיתר בזה שייך רק לענין שמותר לשחות ולשתות מן המים ואינו חושש שמא יזדמנו הדגים לתוך פיו, אבל אם רק פרשו לאחורי הכלי על שפת הבור אסורים אע"פ שחזרו לתוך המים, ולכן אסור לשאוב בכלי או ביד ולשתות מבלי בדיקה. .
(חולין ס"ו ב') מכל אשר במים. לרבות בורות שיחין ומערות שאדם שוחה ושותה מהן ואינו נמנע לדכיון דאינן מים נובעין והרי הם עצורין הרי הם כמים שבכלים ומותר ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואע"פ שבולע בשעת שתיה מאותן השרצים הדקים, וכמש"כ בדרשה הקודמת. .
(שם שם) סנפיר וקשקשת. מהו סנפיר ומהו קשקשת, סנפיר הפורח בהן, קשקשת הקבועה בו לאר"ל שאינו מנענע אותן כששט. ועיין בנמוקי רמב"ן כאן ובמ"מ ספ"א ממאכלות דאע"פ שאין נקלפים הקשקשים רק ע"י כלי וע"י שריה ברותחין מ"מ מותרין, ורק אז אסורין אם אין נפרדין כלל מן העור. ובדור שלפנינו עמדו חכמי הזמן לחקור על מין דגים כאלה שקשקשותיהן נקלפים ע"י שריה כמה שעות ברותחין וגם ע"י כלי, ונקראים סטיר"ל, טי"ק, ורוב החכמים נטו להתיר. עיין מזה בשו"ת נב"י תנינא חיו"ד סי' כ"ח ושיבת ציון סי' כ"ט .
(שם נ"ט א') סנפיר וקשקשת, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, א"ר אבהו, יגדיל תורה ויאדיר לבר"ל דרך התורה לכתוב לשון יותר מבורר כדי להגדילה ולהאדירה שלא ישאר שום ספק וחקירה בזה, ונ"מ בעיקר כל זה שאם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת א"צ לחזור אחר סנפיר, אבל אם מצא בו רק סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו גם קשקשת. –
וע' בנדה נ"א ב' הקשו בתוס' מנ"ל דבעינן תרווייהו סנפיר וקשקשת, אימא דטהור בחד מינייהו, וכמ"ש בעלמא עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, ויעוי"ש מש"כ בזה. ואפשר לומר עפ"י מש"כ הם עצמם בחולין ס"ו ב' דהא דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוי הלכה למשה מסיני, ולפי"ז ממילא מבואר דבעינן שני הסימנים ביחד, דאם סגי בחד מינייהו קשה לאיזו תכלית באה ההלכה למשה מסיני דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, דמאי נ"מ בזה, ומה איכפת לן אם משכחת קשקשת בלא סנפיר אחרי דטהור באחד, אלא ודאי דבעינן שניהם ביחד, ולכן הודיעה ההלכה למ"מ דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ולכן אם נמצא סימן קשקשת לבד א"צ לחזור אחר סנפיר. .
(שם ס"ו ב') סנפיר וקשקשת. תניא, מניין אפילו אם אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, ת"ל סנפיר וקשקשת לגדס"ל דקשקשת הוא שם היחיד וברבוי יבוא קשקשות כמו בקשקשותיך (יחזקאל כ"ט). ור' יהודה ס"ל דבעינן לא פחות משני קשקשים, דס"ל דשם היחיד הוא קשקש, וקשקשת הוא שם הקבוץ ואין קבוץ פחות משנים, ובמשנה חולין נ"ט א' באה פלוגתתם זו שלא בסמיכות על דיוק לשון הפסוק, וקי"ל כת"ק. .
(תו"כ) אותם תאכלו. לרבות את הטהור שבמעי הטמא לדר"ל טמא שבלע דג טהור, וטעם הרבוי משום דהלשון אותם תאכלו מיותר, אחרי דכתיב בראש הפסוק את זה תאכלו. ובמשנה בכורות ז' ב' הובא דין זה בלא סמיכות על פסוק זה. , יכול אפילו טמא שבמעי הטהור ת"ל אותם להדהמלה אותם מיותר, וע' בש"ך ליו"ד ס"ס פ"ג דדוקא כשנמצא במעיו אסור, אבל ביצא דרך בית הרעי הוי כמעוכל וחשיב כעפרא בעלמא. .
(שם) אותם תאכלו. תאכלו – לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא, יכול אעפ"י שנימק ת"ל אותם לור"ל ואע"פ שיש בהם ציר מותרין, והטעם הוא עפ"י מה דקי"ל בחולין צ"ט ב' דציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן כפי שיתבאר עוד לפנינו בסמוך בפרשה. אמנם זה הוא רק כל זמן שלא נימק הטהור ועדיין באפיה נפשיה הוא ועוד קרינן ביה אותם, כיון שאפשר להפרידו שלם, משא"כ היכי שנימק שוב לא קרינן ביה אותם, ובס' התוה"מ פירש בע"א, וצ"ע. .
(שם) וכל אשר אין לו. וכל – לרבות אפילו בעל עצמות ואינו פרה ורבה או זה שפרה ורבה ואינו בעל עצמות לזכי היה אפשר לומר דאין איסור בהעדר סנפיר וקשקשת רק המינים האלה שיצוייר בהם סימנים אלו, והיינו אלה שיש להם עצמות והם פרין ורבין. וקים להו לחז"ל דרק באלה שייך הגידולים סנפיר וקשקשת, משא"כ מינים כאלה שאין להם בטבע סנפיר וקשקשת, והם אלה שאין להם עצמות ואינם פו"ר, על זה אומר דמרבינן לאסור גם אלה מריבוי דוכל אשר אין לו. .
(שם)וכל אשר אין לו. עיין לעיל בפסוק ד' בדרשה אך את זה לא תאכלו. נפש החיה. חיה זו חית הים, הנפש להביא את הסילונית, יכול תהא מטמא באהל, ת"ל זאת לחסילונית הוא מין חיה שחציו דג וחציו אדם, וצ"ל סריינא, עי' רש"י בכורות ח' א'. אמנם לענין טומאת אהל אין זה מטמא, משום דכתיב זאת התורה אדם כי ימות ובעינן אדם שלם. .
(שם) שקץ הם לכם. שקץ – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם, הם – פרט לשאין בהם בנותן טעם, לכם – מותרים הם בהנאה לטבאור כל דרשות אלו עיין לעיל בפסוק ח'. .
(שם) ושקץ יהיו. לרבות את עירובן מר"ל אם נתערב דג טמא בתוך דגים טהורים כולם אסורים, משום דבריה אפי' באלף לא בטל, ועיין באור דרשה זו בר"ש פ"י מ"ח דתרומות, ודין תערובת בריה ביו"ד סי' ק'. .
(שם) ושקץ יהיו לכם. א"ר אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, והרי שרצים דרחמנא אמר (פ' מ"א) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרן לנכרים, שאני התם, דאמר קרא לכם – שלכם יהא, אי הכי אפילו לכתחלה נמי, אמר קרא יהיו בהווייתן יהיו מאמבואר מזה דכל השקלא וטריא הוא לענין איסור והיתר הנאה, ולא רק קנין ומכירה, ומה שתפס את המשנה ציידי חיות ועופות מותרים למוכרה, הוא משום דמשמע ליה דכיון דמותרים למוכרם ממילא מותרים בהנאה בכלל. ומבואר לפי"ז דמצוה מה"ת להתרחק מהנאת שרצים וממילא בכלל שאסור לסחור בהם, ויש להעיר למה לא כתבו הפוסקים מפורש דהיתר הנאת שרצים הוא רק בדיעבד היינו שהעדר ההנאה תגרום לו היזק, אבל לכתחלה אסורה בהנאה, וכמו שעולה מסוגיית הגמ', ולמה זה כתבו רק הפרט ממסחר ואין בכלל זה שארי הנאות, עיין ברמב"ם פ"ח הט"ו ממאכלות ויו"ד סי' קי"ז. –
גם קשה לפי המבואר במש"כ הרשב"א ח"א סי' ש"א וח"ג סי' רכ"ג טעם על איסור סחורה בשרצים שמא יבא לאכלו, וטעם זה קשה, דאפשר לפי"ז למעטי בדברים שאין חשש שמא יאכלם, וגם ל"ל כלל טעם זה, אחרי כי כפי המבואר ענין זה בכלל מצוה מה"ת להתרחק לכתחלה מהנאתם. וע"ע לקמן פ' ל"ה מש"כ בדברי הרשב"א.
אף לא נתבאר לי מה שהגיה הגר"א בירושלמי שביעית פ"ז ה"ח במש"ש על הפ' וטמאים יהיו לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, כל דבר שאסור מה"ת אסור לעשות בו סחורה, והגיה הגר"א ואחד איסור סחורה, ולכאורה טעם הגהתו פשוט, דא"א לגרוס ואחד איסור הנאה, משום דקיי"ל שרצים מותרים בהנאה, אבל לפי מש"כ הלא גם לפי הגמרא שלנו מבואר דלכתחלה מצוה מה"ת להתרחק מהנאתן, והיא היא כונת הירושלמי וצע"ג. –
וע' בת"י בסמוך פ' י"א שכתב וית נבלתהון תשקצון ומן הנייתהון תתרחקון, והנה בודאי אין הכונה שאסורין ממש בהנאה, שזה מפורש נגד הגמרא ותו"כ, אלא כונתו כמש"כ דלכתחלה מצוה להתרחק מהנאתן. וע"ע מש"כ לקמן פסוק ל"ה לענין סחורה בדברים האסורים. .
(פסחים כ"ג א') מבשרם. מבשרם ולא מן העצמות ולא מן הסנפרנין מבעיין מש"כ לעיל בפ' ח' בענין זה וצרף לכאן. .
(תו"כ) מבשרם לא תאכלו. ת"ר, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני אל תאכל את שאין לו, ולמה שנאן – לעבור עליו בעשה ולא תעשה מגעיין מש"כ לעיל פ' ד' בדרשה אך את זה לא תאכלו וצרף לכאן. .
(חולין ס"ו ב') ואת נבלתם תשקצו. לרבות את הדרנים שבבהמה מדהם התולעים הנמצאים בין עור לבשר בבהמה. ויתכן בטעם הריבוי הזה, משום דכיון דבדגים איירי דלא שייך בהו שחיטה, ממילא לא שייך בהו כפל המלות מבשרם ואת נבלתם, דרק בבהמה ששייך בה שחיטה שייך בה גם נבילה, אבל לא בדגים, וא"כ למה נאמר בהו מבשרם ואת נבלתם, וא"כ בהכרח צ"ל דקאי גם על תולעים שבדגים טמאים, ולפי"ז ממילא מתרבו גם תולעים שבבהמה, וכדמפרש בגמרא כיון דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי. ובתו"כ הובא כאן דרשה לרבות את היבחושין שסננם, ולפנינו יובא זה לקמן בפ' מ"א. .
(שם ס"ז ב') סנפיר וקשקשת במים. מה תלמוד לומר מהכל פסוק זה מיותר, דכבר כתיב כל ענינו לעיל בפסוק י'. , שיכול אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה, השירן במים מניין, ת"ל במים מור"ל מכיון שישנם הסימנים כשהוא במים שוב לא איכפת לן אם אח"כ נשרו. ודין זה הובא בחולין ס"ו א' ובע"ז ל"ט א' שלא בסמיכות על פסוק זה, ותוס' בע"ז שם ור"ן בחולין שם כתבו דילפינן זה מלשון וכל אשר אין לו עיין עליו, ועיין בהגהות רש"ש, ולפלא, כי באמת מפורש כן בתו"כ דילפינן זה מפסוק יתירא כמבואר לפנינו. .
(תו"כ) שקץ הוא לכם. שלא יעשה בו סחורה מזענין זה יתבאר אי"ה לפנינו לקמן בפסוק ל"ה. .
(שם) שקץ הם. תניא, ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, הם ומן הרי אלו מעוטין, פרט לחרטום ולצפונים ולכנפים ולנוצה שלהם מחדכל אלה אין נכללים בכלל בשר, ומפורש כתיב בפסוק י"א מבשרם לא תאכלו. .
(תו"כ) את הנשר. תניא, ואת אלה תשקצו מן העוף את הנשר, מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה מטר"ל שאין לו אצבע קטנה אחורי הרגל ממעל להאצבעות אחרות, ומה שקרא לזו יתירא, אע"פ שברוב העופות כן הוא, אך מפני שאינה בסדר חברותיה. ויש מפרשים דאצבע יתירה פירושו שהאצבע האמצעית שברגלו ארוכה מחברותיה. וזפק ואין קורקבנו נקלף נר"ל שהכיס שבתוך הקורקבן אינו נקלף ממנו ביד בלא חיתוך סכין. ודורס ואוכל נאיש מפרשים שמגביה המאכל מן הקרקע ונותנו בין אצבעותיו ואוכלו, וי"א שמשליך את הבעל חי לארץ ונועץ צפרניו בו כדי לאכלו. ומדברי הרמב"ם במורה משמע דס"ל כפי' השני, שכתב בטעם איסור עופות טמאים בכלל, מפני שמטבע המאכל להדבק בתכונת האוכלו, ואחרי שמטבע עופות טמאים שאכזרים הם שדורסים ואוכלים, לכן אסרתם התורה לבל תתדבק מדת האכזריות בלב האדם האוכלו, עכ"ל. הרי מבואר דס"ל כפי' השני, ועיין בש"ך ליו"ד סי' פ"ג ס"ק ג'. טמא, אף כל כיוצא בו טמא נבאבל עוף שיש בו אחד מכל אלה הסימנים טהור, וכש"כ שנים או שלשה, לבד מאלה המפורשין בפרשה שגזירת הכתוב הוא אע"פ שיש בהם סימני טהרה, ואצלנו מסורת קדומים שלא לאכול שום עוף רק במקובל שהוא טהור, וע' ביו"ד סי' פ"ב. .
(חולין ס"א א') ואת הדאה. כאן דאה ובמשנה תורה (פ' ראה) ראה, מלמד שדאה וראה מין אחד הוא נגואי הוו שני מינים לא הוי משתמיט התורה לפרש כאן מפורש, כמו שפרטה כאן כל המינים בפרטיות. ובגמרא מפרש הטעם שנקראת ראה שרואה ערחוק, ועיין לפנינו בפ' ראה. .
(שם ס"ג א') ואת האיה. כאן איה ובמשנה תורה (פ' ראה) דיה, מלמד שאיה ודיה מין אחד הוא נדכמש"כ באות הקודם. .
(שם שם ב') כל עורב למינו. ת"ר, עורב, זה עורב אוכמי, כל עורב – להביא עורב העמקי נהסתם עורב הוא שחור כדכתיב שחורות כעורב, וכל עורב בא לרבות עורב לבן ונקרא עורב העמקי מפני שמראה לבן עמוק הוא נגד מראה שחור [עיין לפנינו בפ' שאת או בהרת]. , למינו – להביא עורב הבא בראשי יונים נור"ל שראשו דומה ליונה. .
(שם שם א') ואת בת היענה. אמר חזקיה, מניין לביצת טמאה שהיא אסורה שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה, אלא זו ביצת טמאה נזבגמרא מפרש דל"ל דבת היענה כך שמה, דמדפסק להו ספרא בשתי תיבות ש"מ דשתי מלות הן. ואע"פ דמצינו בעלמא שם בני יונה, אך התם בא זה לדרשה, קטנים ולא גדולים, כמבואר בחולין כ"ב א' ולפנינו בפ' ויקרא א' י"ד. ולא נתבאר למה לא נדרוש גם כאן קטנה ולא גדולה לפי מ"ד במדרשים דהיענה בזקנותה אינה ראויה לאכילה מפני שאוכלת אבנים ונעשה בשרה קשה כברזל, ורק כשהיא קטנה ראויה לאכילה, לכן כתיב בת היענה כמו בני יונה, וצ"ע. –
ובכלל צ"ע למאי אצטריכא דרשה זו תיפק ליה דכל היוצא מן הטמא טמא וכמבואר לפנינו לעיל בפ' ד'. ואולי י"ל ע"פ מש"כ הראשונים בסוגיא דבכורות ו' ב' בענין המקור מנ"ל דשרי חלב מה"ת, דהיתר ביצה בכלל חדוש הוא, משום דמן הדין היה צריך לאסור מחמת אבר מה"ח, ולפי"ז הו"א כיון דחידוש הוא מותר גם ביצת טמאה וכמו שאמרו בסוגיא שם סברא זו לענין חלב סד"א כיון דחידוש הוא שרי אפילו חלב טמאה קמ"ל, וה"נ כן. .
(שם ס"ד ב') ואת הנץ למינהו. למינהו – להביא בר חריא נחובערוך הגירסא בר הדיא, ופי' שזה עוף הרואה מאכלו ברחוק י"ט מיל. .
(חולין ס"ג א') ואת השלך. מהו שלך, זה השולה דגים מן הים נטר"ל עוף השולה דגים מן הים, וכ"ת אונקלוס ושלי נונא, והוא עורב המים. .
(שם שם) ואת התנשמת. תנשמת – זו באות שבעופות וזו היא קיפוף סמהרש"ל פירש באות שבעופות מאוסה שבעופות, אמנם לפי מה שפירש"י כאן ובנדה כ"ג א' דהוא עוף הצועק בלילה י"ל דהלשון באות הוא כמו פעות [בחלוף אותיות בומ"ף ואהח"ע] שהוא ענין צעקה, כמו פעיתא היא דא (סוכה ל' א'), וכן צריך לפרש לקמן בפסוק ל' בדרשה כזו גבי שרצים. .
(שם שם) ואת הקאת. זו קיק סאלפנינו בגמרא הגירסא זה הקוק, וכתב הגרי"ב בגה"ש כי בערוך הגירסא קיק, וע"פ מ"ד בשבת כ"א א' עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו, ויותר הו"ל להגרי"ב להעיר מירושלמי שבת פ"ב ה"א על המשנה ולא בשמן קיק מפורש על פסוק זה ואת הקאת תנא ר' ישמעאל זה הקיק. ובבאור שם קאת יש שכתבו שיש עוף שטבעו להקיא מאכלו, ועל שם טבע זה נקרא קאת. .
(שם שם) ואת הרחם. רחם – זו שרקרק, ואמר ר' יוחנן, למה נקרא שמו רחם, כיון שבא רחם בא רחמים לעולם סבפירש"י רחמים פירושו מטר, וכנראה כוון לאגדה דריש תענית דכן פרשו שם לשון רחמים, וכאן אין מבואר ענינו. ולולא פירש"י היה אפשר לפרש דכונו בזה לאגדה דשבת קנ"א ב' כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ובראב"ע כתב כאן שעוף זה מרחם על בניו יותר משאר בע"ח, ולכן דריש בענין לשון נופל על לשון כיון שבא רחם, כלומר עוף זה הרחמן ביותר, באו רחמים לעולם מן השמים, ע"פ הכלל כל המרחם מרחמין עליו, ודו"ק.
ועוד נתנו בגמרא סימן בזה"ל, אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק, ופירש"י כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק, עכ"ל. ותימא על מש"כ בס' הפרחון [ספר מלוקט מגאוני הדור בדור הרמב"ם] וז"ל, הרחמה עוף לבן וכנפיו שחורים כשעור גוף העורב ולא יצפצף ואין לו קול כלל, חוטמו ירקרק וכן רגליו ואין בראשו נוצה, ומי שלוקח נוצה מכנפיו ומשליכה בין רגלי האשה המקשה לילד מיד יולדת, עכ"ל. והנה מה שכתב ולא יצפצף ואין לו קול כלל הוא נסתר מפורש מגמרא שהבאנו, וצע"ג. .
(שם שם) ואת החסידה. אמר רב יהודה, חסידה – זו דיה לבנה, ולפה נקרא שמה חסידה, שעושה חסד עם חברותיה סגפירש"י שחולקת מזונותיה עם חברותיה, וק"ק על פי' זה ממש"כ לעיל בפ' י"ג בשם הרמב"ם דכל עופות טמאים הם אכזרים בטבעם, ובראב"ע פי' שנקראת חסידה ע"ש שמפזרת דרכיה, וכנראה מפרש חסידה מלשון חסד הוא בפ' עריות (פ' אחרי) שענינו גנות ופריצות. וע' רש"י קדושין מ"ט ב'. –
ודע כי בס' אדרת אליהו להגר"א בפ' ראה הביא דרשה למה נקראת חסידה מפני שטובלת אחר שימושה, ובודאי ידע מקור לזה. ובס' חמדת הימים הביא דבר זה בשם מדרש. .
(שם שם) ואת האנפה. אמר רב יהודה, אנפה – זו דיה רגזנית, ולמה נקרא שמה אנפה – שמנאפת עם חברותיה סדפירש"י שרוגזת וכועסת, והוא מלשון התאנף בי. ונראה מה שלא פירש מנאפת מלשון נאוף, משום דא"כ היתה צריכה להקרא הנאפה, גם י"ל שעיקר הגירסא בגמרא צ"ל שמאנפת. .
(חולין ס"ג א') ואת הדוכיפת. אמר רב יהודה, למה נקרא שמה דוכיפת – שהודו כפות סהפירש"י כרבלתו עבה ודומה כמו שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול, וקורין לו פואו"ן שלביי"א, עכ"ל. ובפירושו לפסוק זה כתב שהוא תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ונקרא בלע"ז הרופ"א, ובאמת פירושו שבגמרא צ"ע, שהרי מפורש איתא בב"ק נ"ה א' טווסא ופסיוני כלאים זה בזה, ופריך פשיטא, ומשני משום דהו"א כיון דרבו בהדי הדדי מין אחד הוא, קמ"ל, ופירש"י פסיוני עוף טהור, וטווסא קורין בלעז פואו"ן, עכ"ל. וא"כ אי ס"ד דפואו"ן עוף טמא הוא כפירושו כאן, הלא פשיטא דהוי כלאים עם פסיוני כדין טמא וטהור דהוו כלאים, וכ"מ בחולין קט"ז א' דפואו"ן עוף טהור הוא, דאיתא התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא, אייתו לקמיה רישא דטווסא, ופירש"י טווסא פואו"ן בלע"ז, ואולי פואו"ן ופואו"ן שלביי"א שני מינים הן, וצ"ע.
ומה שמתואר השם הודו לכרבלתו, י"ל משום דהכרבלת מיפה את תארו, וכמ"ש בברכות י' ב' על הפ' ויגש גחזי להדפה מלמד שאחזה בהוד יפיה, יעו"ש בפירש"י, ובזוהר פ' יתרו (פ' ב') ולית שפירו דאיתתא אלא אינון. .
(שם שם) מכל שרץ העוף. ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, הא אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים סוואע"פ דקיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, אך שאני דבש דבורים שאין הדבש נולד מגוף הדבורה אלא הוא טל יורד על הצמחים ומתערה בו כח הצמח ולחותו יחזור לדבש ואוכלת אותו הדבורה ומקאת אותו להכורת, וכמ"ש בסוטה מ"ח ב' על הדבורים דמשייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי דטורי ואין ממצות אותו מגופן. ומצאתי כתוב בשם איזו ראשונים דמטעם זה היה ראוי לברך על דבש דבורים בורא פרי האדמה אלא מפני שאין טעם הצמחים נרגש. וגם מהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ה מחמץ דדבש דבורים הוי מי פירות ואין מחמיצין, ומהאי טעמא פסק בשו"ת שער אפרים סי' ס' דהנודר שלא לאכול דבר מן החי מותר בדבש דבורים. .
(בכורות ז' ב') אשר לא כרעים. [כתיב לא קרינן לו, מלמד] שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל – מותר סזהוא מין חגב. וטעם הדיוק פשוט ממלת לוא שבוא"ו ואל"ף, וכהאי גונא דרשו חז"ל בפ' משפטים אשר לוא יעדה ובפ' בהר אשר לוא חומה. .
(חולין ס"ה א') את הארבה וגו'. ת"ר, ארבה – זה גובאי, סלעם – זה רשון, חרגל – זה ניפול חגב – זה גדיין סחדאע"פ שע"פ השמות א"א לכוין בצמצום אם הם אלה שקרא להם הפסוק, אך ע"פ הסימנים הם הם אלה שבתורה. .
(חולין ס"ה א') למינו וגו'. מה תלמוד לומר למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים, להביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבנית סטצפורת כרמים הוא מין ארבה שאין לו גבחת, יוחנא מין סלעם שיש לו גבחת, ערצוביא מין חרגול שיש לו זנב, והרזבנית הוא מין חגב, והרבותא בכל אלה דאע"פ שבמראה אינם דומים לאלה שבפסוק, אך מכיון דע"פ הסימנים שוים הם הרי הם כאלה, ואמנם לולא היה כתוב בכ"א למינו לא היה ההכרח לרבות עוד מין בדומה לו, אך הלשון למינו מורה שיש עוד ממין זה, לכן מרבינן הני ששוה להם בסימניהם. .
(שם שם) שקץ הוא. הוא פרט לעירובן, מכאן אמרו(תרומות פ"י מ"ט) חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן, והעיד ר' צדוק שהן טהורין עחכמים ס"ל דהקילו בציר חגבים טמאים שאינו אוסר תערובתו מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא, ור' צדוק מוסיף דלא רק שאינו אוסר את תערובתו אלא הוא טהור, וקיי"ל כעדות זו. .
(תו"כ) ולאלה תטמאו. יכול לכל האמור בענין, ת"ל (פ' כ"ו) לכל הבהמה עאבאור הענין, כי הלשון תטמאו פירושו שבנגיעתם יש טומאה, ר"ל שהנוגע בם יטמא, וע"כ אין הפירוש ולאלה תטמאו גם על עופות ודגים וחגבים דסליק מינייהו, שאם נגע בחגבים טמאים ג"כ טמא, אלא דקאי אלמטה, ר"ל אמיני בהמות טמאות דמבואר בסמוך, ואין הכונה שעופות אין מטמאין כלל אלא איירי באבר מן החי של עופות ודגים וחגבים שאין מטמאין כאבר מן החי של בהמה. וטעם הדיוק שבהכרח קאי הפסוק אלמטה משום דאי קאי אלמעלה ל"ל לפרש לכל הבהמה, הלא לעיל בפרשה הזכיר גם בהמה ולמה לו לחזור הענין, אלא ע"כ דקאי אלמטה וכמש"כ. ועיין בנמוקי רמב"ן מש"כ בענין דרשה זו, ומה שפרשנו הוא ע"פ באור הסמ"ג שהביא דרשה זו, ועיין מש"כ השייך לפ' זה לקמן ס"פ אחרי בפ' אל תטמאו בכל אלה. .
(שם) כל הנוגע בנבלתם. ת"ר, בנבלתם ולא בקולית סתומה, יכול אפילו ניקבה, ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור עבכל עצם חלול שיש בו מוח קרוי קולית. והא דרק סתומה טהורה ולא נקובה, משום דאע"פ דעצם שומר לטומאה שבפנים, אבל עכ"פ לא רבתה תורה שומר שיטמא רק בשאפשר שיגע בהטומאה גופה, וזה יצוייר רק כשהעצם נקובה. ובתוס' כאן הקשו דהא בחולין ע"ז א' ממעטינן מבנבלתה עצמות וגידין, וא"כ איך ממעטינן כאן קולית סתומה, ועיין מש"כ בענין דרשה זו לעיל פ' ח' בדרשה מבשרם אות כ"ב. .
(חולין קכ"ו ב') וכל הולך על כפיו. זה הקוף, כל הולך להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים עגקופד היא חיה הדומה לקוף ויש לה זנב ומזה המין היא חולדת הסנאים [וי"מ שהוא דומה לעכבר גדול]. ואדני השדה הוא מין חיה הדומה לאדם [ע' פ"ח מ"ה דכלאים] וכל אלה וכן כלב הים נכלל בלשון הולך על כפיו שכן טבעם. .
(תו"כ) ההולכת על ארבע. לרבות חיות טמאות עדמדייק דלשון זה ע"כ לרבויי אתא, משום דאל"ה הוא מיותר כלל, דאחרי דאין טבע להלך על שתים רק אדם ועופות, וכיון דכאן בחיות איירי ופשיטא הוא דהם הולכים על ארבע. בכל החיה לרבות את הפיל עהעיין בספ"ח דכלאים למדתנו המשנה דפיל הוא מין חיה וכאן מרבה זה מרבוי הכתוב. .
(שם) וזה לכם הטמא. תנא דבי ר' ישמעאל, סימני שרצים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע, שנאמר וזה לכם הטמא עומבואר אצלנו כ"פ דלשון זה מורה על הוראה באצבע, ועיין מש"כ בענין דרשה זו לעיל פ' ב' בדרשה זאת החיה. .
(מנחות כ"ט א') וזה לכם הטמא. לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה עזר"ל שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית דם משרץ מצטרפין לשיעור שלם. ודין זה נתבאר לעיל בפ' ויקרא בפ' כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג' י"ז). .
(כריתות ד' ב') וזה לכם הטמא. זה טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור עחר"ל חלב ודם של אדם, ונתבאר זה אצלנו לעיל בפ' ד' בדרשה טמא הוא לכם. .
(כריתות נ"ב א') וזה לכם הטמא. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי, מניין לדם שרצים שהוא טמא, אמר ליה, דאמר קרא וזה לכם הטמא עטפירש"י האי קרא מיותר הוא דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם, עכ"ל. ופי' זה קשה דהא כמה דרשות דרשינן מפסוק זה כמובא למעלה, ובתוס' כתבו דמיתורא דו' דוזה דריש או מה' דהטמא, דדי היה לכתוב וזה לכם טמא בשרץ, ובמ"ר פ' חיי פ' ס' מבואר מפורש כפי' השני של התוס', דכך איתא שם, אמר רב אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, פרשה של אליעזר עבד אברהם שנים וג' דפים, הוא אומרה ושונה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, טמא הטמא, ע"כ. .
(מעילה י"ז א') בשרץ השורץ על הארץ. כתיב בשרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ, הא כיצד, ודאי מגעו טמא, ספק מגעו טהור, מכאן לספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה פר"ל בין צפה בכלים על המים בין צפה בקרקע שבמים ומסופק אם נגע בהכלי. ובאור הדבר, דסתם לשון השורץ משמע בכל מקום שהוא שורץ בין בים בין ביבשה, ולשון על הארץ משמע שזוחל על הארץ ולא צף במים, ולכן דרשינן שאם נגע ודאי האדם בו טמא בכל אופן בין במים בין בקרקע, ואם ספק נגע בטומאה שצפה על פני המים טהור בין שנמצא צף במים שבכלים בין במים שבקרקע, משום דספק מגע צף לעולם טהור.
וע' בתוי"ט פ"ד מ"ח דטהרות כתב בטעם טהרה ספק טומאה צפה מפני שמדאורייתא ספק טומאה טהור, יעו"ש. ולדעתי דבריו קשים מאוד, דהא בסוגיא שלפנינו מבואר דספק טומאה צפה טהור אפילו ברשות היחיד, ובשארי ספיקות טומאה ברה"י טמא מדאורייתא, כידוע בכ"מ בש"ס. ובאמת י"ל בטעם טהרה זו משום דכיון דהטומאה צפה ואינה מונחת לעולם במקום אחד יש יותר להסתפק אם נגע בה, מפני שבכל רגע היא מתנועעת ועל כל רגע יש רגלים לדבר דנדה ממקומה וממילא לא נגע בה, וא"כ הוי זה הספק יותר נוטה לצד הטהרה משארי ספיקות, ולכן טהור אפילו ברה"י, ודו"ק. .
(נזיר ס"ד א') בשרץ השורץ על הארץ. ת"ר, מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים ת"ל על הארץ, אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא, ת"ל השורץ, כל מקום ששורץ פאדדי היה לכתוב וזה לכם הטמא בשרץ הארץ, וכתיב בשרץ השורץ, דרשינן כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע, וגם בים הוא שט, ולכן הא דכתיב על הארץ בא להורות ממין הארץ ולא למעוטי ירד לים. , מניין לרבות עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ת"ל בשרץ פבהנה בכלל הוראת פעל שורץ מורה על הזיחול וריחוש, וגם על פריה ורביה, וכמו שרצו בארץ ורבו בה, וירבו וישרצו, ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה אינו פרה ורבה אלא נוצר מאליו מהאדמה, והו"א כיון דאינו פרה ורבה לא שייך עליו תואר השורץ וטהור הוא, על זה מרבה מיתור לשון בשרץ, אחרי דכתיב בסמוך אלה הטמאים לכם בכל השרץ, ולכן אתא לרבות אפילו עכבר כזה שאינו נופל בו הוראת שורץ רק להוראת זיחול ושריצה, ולא גם להוראת פו"ר. –
ובדבר מציאות עכבר כזה נמצא כתוב, בספרי הטבע שבמצרים מחוז טהיביסיא נמצאת בריה שהראש והחזה והידים הם בשר ואחוריה אדמה, ובמשך איזה ימים תתהפך כולה לבשר, וזה מכוון למ"ש באגדת חלק צ"א א' צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה ולמחר השריץ [ר"ל מהלך] ונעשה כולו בשר, עי"ש ברש"י.
וע' בבעה"ט בפסוק זה שכתב השורץ בגימטריא כשעורה ששיעורו כשעורה, עכ"ל. ודבריו מופלאים, הן מצד הדין והן מצד הגימטריא, כי שיעור טומאה בשרץ מבואר בחגיגה י"א א' שהוא בכעדשה, וגם המספר אינו מכוון, כי מספר השרץ [חסר ו'] עולה תקצ"ה ומספר כשעורה עולה תר"א, ובדפוסים חדשים הגיהו ותקנו בדבריו, ואין הדברים מכונים. אבל האמת הברורה שט"ס קל בדבריו וצ"ל שיעורו כשערה, שכן הוא הדין לענין טומאת ביצת השרץ שצריכה להיות נקובה בשעור שערה כמבואר בסוגיא כאן ולפי"ו עולה הדין והמספר מכונים. .
(חולין קכ"ו ב') והצב למינהו. ת"ר, הצב למינהו – להביא הערוד ובן הנפילים וסלמנדרא פגערוד בא מן הצב ומן הנחש. ובן הנפילים הוא שרץ מין צב, והוא שוכן במים ושורץ ביציו ביבשה, וקים להו לחז"ל דמין צב הוא, ומרבה אותו מלמינהו דמורה דצב יש בו מינים שונים וכמש"כ לעיל בפ' כ"ב אות ס"ט. וסלמנדרא הוא שרץ הנוצר מן האור מהסקת תנור שבע שנים, כן פירש"י בסנהדרין ס"ג ב', וכאן פירש שנברא מן האור ע"י כשפים, וברמב"ם פ"ד מאה"ט נשמט דין זה, וצ"ע. .
(חולין קכ"ז א') ואת התנשמת. ת"ר, תנשמת – באות שבשרצים, וזו היא קורפדאי פדעי' מש"כ לעיל בפסוק י"ח בדרשה כזו לענין עופות (אות ס') וצרף לכאן. .
(שם ס"ג א') אלה הטמאים. ת"ר, הטמאים, לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן ת"ל אלה והא אלה אכולהו כתיב, אמר רב – למינהו, הפסיק הענין פהומ"ש ת"ל אלה, הכונה אפסוק דסמיך ליה קאי, והוא פסוק ל' דבו חשובים רק חמשה. ומ"ש הפסיק הענין הכונה מדהו"ל למכתב למינהו אחרי שחשב כל השמונה שרצים וכתבי' בפסוק כ"ט לאחר שמנה ג' שרצים, ולכן מרבינן טומאת עורות רק באלה שחשובים בפסוק ל'. וטעם הדבר מפני שעורותיהם של אלו רכות הן כבשר, ולכן הוי דינן כבשר, אם לא שעבדן או שהלך בהן כדי שיעור עיבוד [מהלך מיל] שאז נתקשות. ואמנם אף כי בפסוק זה חשיבי ה' מינים, מ"מ יוצא מכלל דין זה עור התנשמת, ובגמ' מפרש הטעם משום דבמשנה לא חשיב תנשמת וס"ל לתנא דלא סמכינן אקרא רק אסברא מפני שהן רכות כמש"כ, ועור התנשמת איננה רכה כמו עורות הארבע שרצים שנחשבו עמה בפסוק הקודם. .
(שם קכ"ב ב') הטמאים. תניא, הטמאים – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם פוקיפה היא רוטב קרוש, מלשון הכתוב וכגבינה תקפיאני (איוב י'). ופירש"י מה' דהטמאים מרבינן, וגם אפשר לפרש דסמיך אסיפא דקרא דכתיב בכל השרץ, משמע דהטומאה מתפשטת בכל השרץ, וא"כ ממילא אסורין גם צירן ורוטבן וקיפה שלהן, וכמו שמבואר בסמוך לענין ביצת השרץ [אות הבא]. אך מה שציין דרשה זו על הלשון אלה הטמאים י"ל מפני שזה רישא דקרא זה, ועיין בתוס' חולין צ"ט א' דדרשה זו גמורה היא ולא אסמכתא כמו דרשה כזו לענין ציר דגים טמאים לעיל פ' ח'. .
(שם קי"ב ב') הטמאים. ת"ר. הטמאים – לרבות ביצת העוף וקולית השרץ פזיש שרצים שהם מטילין ביצים והם הצב והלטאה וחומט. ונראה דעיקר טעם הדרשה הוא מלשון בכל השרץ, ר"ל כיון דהטומאה מתפשטת בכל השרץ ממילא טמא גם ביצתו. ומה שציינו בגמ' דרשה זו על לשון אלה הטמאים הוא משום דתחלת הפסוק הוא, וכמש"כ באות הקודם. ורש"י פירש דיליף מרבוי הה' דהטמאים, וצ"ע שהרי הוא בעצמו כתב בחולין קי"ב ב' דמריבוי הה' מרבינן ציר ורוטב וקיפה, וי"ל. ודע דקולית אגב גררא נקטה, משום דלעיל פ' כ"ד באה דרשה מיוחדת על קולית השרץ, וכ"מ בתוס'. , יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ, מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה, יכול אפילו לא נקבו ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור פחטעם הדבר דבעינן בקולית השרץ שתהא נקובה כתבנו לעיל בפ' כ"ד, ובביצת השרץ נראה הטעם משום דכיון דעכ"פ אינו גוף הטומאה לכן לא רבתה התורה שתטמא רק באופן שאפשר ליגע בהטומאה עצמה, וזה יצוייר רק כשנקובה. ומפרש בגמ' וכמה נקובתה כחוט השערה, וטעם הדבר משום דכיון דאפשר לו ליגע בשער הוי בכלל נגיעה, ועיין מש"כ לעיל פ' כ"ט אות ע"ט. .
(שם קכ"ו ב') הטמאים. תניא, הטמאים – מלמד שהם מצטרפים זה עם זה פטשאם אכל מבשר כל השמונה שרצים שחשיב בזה שיעור כל שהוא מכל אחד מצטרפים כולם לשיעור אחד, והשיעור בזה נתבאר לקמן פ' מ"א. .
(מעילה י"ז א') בכל השרץ. תניא, יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא ת"ל השרץ, מה שרץ בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות צר"ל שאינו מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו, בשר גידים ועצמות. .
(חולין קכ"ח ב') כל הנוגע בהם. אי בהם יכול בכולם ת"ל (פ' ל"ב) מהם, אי מהם יכול במקצתם ת"ל בהם, הא כיצד, עד שיגע במקצתו שהוא ככולו, ושיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו כעדשה צאחומט הוא אחד מהשמונה שרצים שנחשבו למעלה, ובעיקר ענין דרשה זו עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(חגיגה י"א א') כל הנוגע בהם. אי בהם יכול בכולם ת"ל (פ' ל"ב) מהם, אי מהם יכול במקצתם ת"ל בהם, הא כיצד כאן בלח כאן ביבש צבביאור הענין, דבמשנה כאן איתא שהשרץ טמא רק כשהוא לח ולא כשהוא יבש, וכפי שיתבאר בסמוך, ובמקום אחר מצינו שמטמא גם כשהוא יבש אם שלדו קיימת, ולכן מוקי בגמ' דהא דתנן שאינו מטמא כשהוא יבש הוא דוקא אם אינו שלם כולו, אבל אם שלם כולו מטמא אפי' יבש, וזה ילפינן מסתירת משמעות המלות בהם ומהם, דבהם משמע כשהוא כולו ומהם משמע אפי' מקצתו, ולכן מוקמינן דהא דמטמא דוקא כולו היינו אם הוא יבש, והא דמטמא אפי' מקצת מיירי כשהוא לח, וכששלדו קיימת נחשב כלח. –
וע' בתוס' שהקשו הא בחגיגה י"א א' דרשינן מהאי בהם ומהם דשיעור טומאת שרץ היא בכעדשה [היא דרשה הקודמת שלפנינו], ותירצו דהדרשה דחגיגה אסמכתא היא, משום דשיעורין הם הלכה למשה מסיני, ובחגיגה תרצו דתרתי ש"מ ועוד תירוצים שונים, אבל מרמב"ם פ"ד הי"ב מאה"ט מבואר שדרשה זו שלפנינו היא אסמכתא, שכתב שקרוב בעיניו דהא דכשהוא כולו מטמא אפילו יבש הוא מדבריהם, יעו"ש. –
ובטורי אבן בחגיגה שם הקשה על הרמב"ם דס"ל דדרשה דשיעורין גמורה היא, והלא יותר סברא לומר כמש"כ התוס' דאסמכתא היא, משום דשיעורין הוי הלמ"מ, יעו"ש. ול"נ בדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ בהקדמה לפיה"מ דדבר שהוא המל"מ לא יפול בו מחלוקת החכמים, ושם בחגיגה מבואר דת"ק ס"ל דשיעור שרצים בכעדשה ור' יוסי ס"ל דהשיעור הוא כזנב הלטאה, א"כ הלא אין זה הלכה למ"מ, וממילא דרשה גמורה היא, ודו"ק. .
(נדה נ"ו א') בהם במותם. בהם – אפילו שחוטין, במותם – ולא בחייהםצגבהם משמע בחייהם, ובמותם או בנבלתם משמע דוקא שמתו מיתת עצמן ולא שנשחטו, ומכיון דכתיב בהם במותם בא בהם לרבות אפילו לא נתנבלו בעצמן אלא גם אם נשחטו, ובמותם מרבה היפך המשמעות מבהם, דהיינו ולא בחייהם. וע' בחולין ע"ד א' בחיים מבנבלתם נפקא, ר"ל דבחייהם אינם קרויין נבילה, ומשמע דלא ס"ל הך דרשה, וע' בפ' הסמוך. .
(תו"כ) במותם. השרץ מטמא לח ואינו מטמא יבש, מאי טעמא, במותם אמר רחמנא – כעין מיתה צדר"ל כשהם לחים כמו שהיו בשעת מותם, ופרטי דין זה נתבאר לעיל אות פ"ט. .
(נדה נ"ו א') במותם. מה תלמוד לומר במותם, אילימא למעוטי בחייהם – מבנבלתם נפקא, אלא ללמד שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול צהר"ל אבר המדולדל בבהמה ומתה, המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבילה אלא כאבר מן החי, ויש חילוק ביניהם, דבשר הפורש מאבר מה"ח טהור דאינו מטמא אלא כשהוא אבר שלם, בשר גידים ועצמות כמבואר בפ' הקודם. .
(חולין ע"ד א') מכל כלי עץ. מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ, להוציא הסולם והקולב והנחותה והמנורה צוקולב הוא מין עץ שקצבים תולין בו בשר, ונחותה הוא כלי העשוי לקבל בתוכו כלים אחרים כמו תיבה וסל ותיק. , יכול שאני מוציא השלחן והטבלא והדולפק, ת"ל כל כלי עץ ריבה צזדולפק הוא מין שולחן העשוי לשתות עליו, ומבואר בתו"כ מה ראית להוציא את אלו ולרבות את אלו, מרבה אני את אלו שכן משמשין את האדם ואת משמשי האדם, ומוציא אני את הסולם שמשמש את האדם ולא משמשי האדם, ואת הקולב ונחותה ומנורה שמשמשין את משמשי האדם ולא את האדם. וטעם הרבוי ומעוט בכלל מבואר בתו"כ, כי מדמינן כל הדברים לשק דכתיב בפסוק שהוא עשוי לשמש את האדם [להתכסות בו] ואת משמשי האדם [לשום בו כליו] אף כל דבר כן. ואמנם כל זה איירי בפשוטי כלי עץ שאין להם בית קבול, אבל אם יש להם בית קבול טמאים בכל ענין. וע' בתוס' ב"ב ס"ו א' הביאו דרשה זו. .
(תו"כ) או בגד. או – לרבות שלש על שלש אצבעות בצמר ופשתים דמטמא בשרצים צחר"ל דבבגד צמר ופשתים מטמא גם כשיש בו רק שלש על שלש אצבעות ולא בעינן שלשה על שלשה טפחים כמו בשארי בגדים כפי שיתבאר בדרשה הבאה. וטעם הרבוי מאו נראה פשוט משום דכיון דאי אפשר כאן לטעות שכל הדברים החשובים בפסוק כלי עץ, בגד, עור, שק, יהיו רק כולם ביחד טמאים, א"כ לא הו"ל למכתב בכל מין או או, אלא הול"ל וכל כלי עץ ובגד ועור ושק, ובאמת כן כתיב בפ' מטות לענין טומאת מת, וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים, ולכן דריש כאן או או לרבויא. .
(שבת כ"ז א') או בגד. [אין לי אלא בגד שלש על שלש אצבעות בבגד צמר ופשתים, שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים מניין, ת"ל או בגד] צטהנה שיעור הבגד מלהטמא טומאת מת או שאר טומאות הוא שלש על שלש אצבעות, ומבואר בפי"א דנגעים. אמנם כל זה הוא רק בבגד צמר ופשתים, דילפינן מבגד דכתיב גבי נגעים (פ' תזריע) דכתב שם מפורש בגד צמר או בגד פשתים, אבל בשאר מיני בגדים בעינן שיהיה שיעור הבגד שלשה על שלשה טפחים, וזהו שאמר אין לי אלא בגד, ר"ל מצמר ופשתן, שסתם בגדים מהן עשוין ובהם די ג' על ג' אצבעות, ומנין דבעינן שלשה על שלשה בשאר בגדים ת"ל או בגד רבויא הוא, וכמש"כ באות הקודם. .
(שם שם) או בגד. אין לי אלא בגד צמר ופשתים קדכן מצינו בפ' נגעים (ס"פ תזריע) כתיב מפורש בגד צמר או בגד פשתים, וסתם צמר הוא צמר רחלים ואילים, וסתם פשתן הוא הצומח מן הארץ מכל גרעין בד אחד, וילפינן שאר טומאת בגדים מנגעים. , מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים, נוצה של עזים והשיראים והכלך והסריקין ת"ל או בגד קאשיראים הוא מין דומה לפשתן וכלך הוא מין דומה לצמר, וסריקין הוא פסולת של משי, ועיין מש"כ לעיל אות צ"ה בטעם הרבוי מאו בגד. .
(שם שם) או בגד. תניא, מניין לאריג כל שהוא טמא, ת"ל או בגד קבואע"פ דלעיל מרבינן שיעור שלש על שלש אצבעות ושלשה על שלשה טפחים, אך שם איירי בקרעים מן הבגדים, אבל בגד בפני עצמו די באריגה כל שהוא לקבל טומאה. .
(שם ס"ג ב') או בגד או עור. תניא, נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור בטמא מת (פ' מטות), מה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים, אף בגד ועור האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים קגוכהאי גונא ילפינן מכאן להתם, מה כאן לא טימא אלא טוי ואריג דמקשינן לשק כפי שיתבאר בסמוך, אף במת לא טימא אלא טוי ואריג, ועי"ש לפנינו. .
(שם ס"ד א') או בגד או עור. מקיש עור לבגד, מה בגד מן הגדל על הארץ אף עור מן הגדל על הארץ קדסתם בגד הוא מצמר ופשתים, כמש"כ לעיל אות ק' והם גדלים מן הארץ, כך בעינן עור שיהיה גדל על הארץ כלומר על היבשה לאפוקי עור מחיות הים, וכש"כ הן עצמן כשמתו אינן כנבילה ואין מקבלין טומאה. אמנם אם חיבר לכלי זה דבר הגדל בארץ טמא, ויליף כן בתו"כ. ועוד באו דרשות בתו"כ בענין עור, ולפנינו יבואו אי"ה ס"פ תזריע בענין נגעי בגדים ויצטרפו לכאן. .
(תו"כ) או שק. ת"ר, שק, אין לי אלא שק, מניין לרבות את הקלקלי ואת החבק ת"ל או שק קההם מיני שקים הניתנין תחת האוכף של חמור כשרוכבין עליו, ועיין בב"ב ע"ח א' אוכף ומרדעת קלקלי וחבק, ובערוך פירש קלקלי חלוק של צמר שיש לו נימין. ובטעם הרבוי מאו עיין מש"כ לעיל אות צ"ח. יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ת"ל שק, מה שק טוי ואריג אף כל טוי ואריג קווחבלים ומשיחות [העשוים למדוד בהם] קולעין אותן מן הנוצה כמו שנתלשה ואינה טוי ואריג. .
(שבת ס"ד א') או שק. תניא, אין לי אלא דבר הבא מן העזים קזנסמך על הדרשה דלעיל דמקשינן בגד ועור דכתיב כאן לבגד ועור דפ' מטות דשם כתיב מפורש וכל מעשה עזים. , מניין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה, ת"ל או שק קחאו רבויא הוא וכפי שביארנו בטעם הדבר לעיל אות צ"ח. .
(שבת ס"ד א') או שק. תניא, כל כלי עץ העשוי לנחת אינו מטמא, מאי טעמא [דכתיב מכל כלי עץ או שק], דומיא דשק בעינן, מה שק מתטלטל מלא וריקן אף כל שמתטלטל מלא וריקן קטוכגון כלי העשוי למדה שמחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש והוא אמה על אמה ברום שלש אמות אינה מקבלת טומאה משום דכיון שהיא גדולה כל כך אינה מתטלטלת כשהיא מלא ע"י אדם אחד, ובעינן דומיא דשק כדמפרש. ומהאי טעמא מבואר בשבת פ"ג ב' דהספינה אינה מקבלת טומאה מפני שאינה מתטלטלת מלאה, וע"ע לפנינו ס"פ אמור בפ' על השולחן הטהור.
וע' במל"מ פ"ג מכלים הביא מחלוקת הראשונים אם הכלי עץ מצופה מתכת אם גם היא אינה מקבלת טומאה כשאינה מתטלטלת מלא, וע' בסוגיא דחגיגה כאן. ובאמת פשטות הענין מורה דכשהיא מצופה מתכת תקבל טומאה, יען דהא גופא דאיתקש לשק חידוש הוא, וא"כ דין הוא שאין לך בו אלא חידושו, רק כלי עץ כלשון הכתוב, אבל כשהיא מצופה מתכת בטל לה שם כלי עץ ממנה ושוב אינה בכלל ההיקש לשק. .
(חגיגה כ"ו ב') וכל כלי חרס. לרבות כלי נתר ושברי כלי חרס קייתכן דלכן מרבה כלי נתר יותר משאר כלים משום דבפרט אחד דומה היא לכלי חרס שמצורפת בכבשן כמו כלי חרס, ושברי כלי חרס איירי כשעדיין ראויין לאיזה תשמיש מבלי שיצטרכו לתמיכה מן הצד, דבכהאי גוונא עדיין שם כלי עליהם, ועיין בפ"ב מ"ב דכלים. , ולרבות את האהלים קיאעי' בראב"ד פ"ג ה"ה מכלים שפירש דרשה זו דקאי על שידה תיבה ומגדל, ואשמעינן דהוי ככלי ולא כאויר בית, אמנם לפני הרמב"ם היה כאן גירסא אחרת כמבואר בדבריו שם. .
(תו"כ) אשר יפול מהם. פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור שהוא טהור ואם מת טמא קיבהטעם פשוט, דכשהתרנגול חי עתיד השרץ להתעכל במעיו ולכן בטל הוא אגב התרנגול, מפני שנקרא שהתרנגול נפל ולא השרץ, ואין נקראת הנפילה ע"ש השרץ, ולכן אין זה נקרא אשר יפול מהם, משא"כ כשהתרנגול מת נקראת הנפילה על שם שניהם, וקרינן בזה אשר יפול מהם. ועיין ברמב"ם פי"ד ופ"כ מטומאת מת פרטי דין בלוע, ויסוד הדינים על דרשה זו. .
(שם) אל תוכו. נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא קיגר"ל נאמר תוכו לטמא כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו כמו בסוף פסוק זה כל אשר בתוכו יטמא, ונאמר תוכו ליטמא כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ כדכתיב לפנינו כל אשר יפול מהם אל תוכו. , מה תוכו האמור לטמא אעפ"י שלא נגע קידר"ל אע"פ שלא נגע הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונים באוירו, דעל כרחיך כן משמע הלשון כל אשר בתוכו, דאפי' אם היה הכלי מלא חרדל שאין הכלי נוגע רק בסמוך לדפנות, ובכ"ז טמא כל החרדל אפי' האמצעים, וזה ע"כ מתטמא מהאויר, דאין לומר דהסמוכים לדפנות מטמאים את האמצעים הסמוכים להם, שהרי קי"ל אין אוכל מטמא אוכל, וגם אין בכל אחד בכביצה שהוא שיעור לטומאת אוכלין, וגם דהרי הכלי הוי שני לטומאה מן השרץ והסמוכים לדפנות שלישי והאמצעים רביעי, וקי"ל דאין שלישי עושה רביעי, וא"כ ע"כ א"א לומר שהאמצעים מתטמאין מן הסמוכים לדפנות ובפסוק כתיב כל אשר בתוכו, א"כ ע"כ האמצעים מתטמאין מאויר, הרי מבואר דאויר הכלי מטמא. אף תוכו האמור ליטמא – אעפ"י שלא נגע קטור"ל אף תוכו האמור לענין הורדת טומאה לכלי טמא אע"פ שלא נגעה טומאה בו, והיינו אע"פ שלא נגע השרץ בהכלי אלא היה באוירו. .
(חולין כ"ד ב') אל תוכו. ד' תוכו כתיבי קטזר"ל דשתי פעמים כתיבי תוכו, ובכל פעם היה יכול לכתוב תוך, ולכן אפשר לפרש ד' דרשות. , חד לגופיה וחד לגז"ש קיזללמד על הכלי שיקבל טומאה מן האויר אע"פ שלא נגע בו השרץ וכמש"כ לעיל אות קט"ו. , וחד ללמד תוכו של זה ולא תוכו של אחר, וחד ללמד תוכו ולא תוך תוכו קיחר"ל חד בא להורות דדוקא כלי חרס מטמא מאוירו ולא שאר הכלים, ופרטי דין זה יתבאר אי"ה בסמוך ובפ' חקת. וחד מורה שאם היה שרץ בכלי והכניס הכלי לאויר כלי חרס הרי זה טהור מפני שבאופן כזה הוי הטומאה לא תוכו רק תוך תוכו, וה"ה אם היה כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלין ומשקין ג"כ טהורים, משום דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ודרשינן ג"כ ולא בתוך תוכו, כפי שיתבאר, וע"ע מענין זה בפ"ח מ"ב דכלים. .
(חולין כ"ה א') אל תוכו. כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים קיטר"ל אין לו טומאת אחוריים, והיינו שאם נגעו משקין טמאין מאחורי הכלי לא נטמאו, והובא דין זה בפ"ב מ"ג דכלים. .
(תו"כ) אל תוכו. פרט למטה ולכסא ולספסל ולשלחן ולספינה ולמנורה של חרס שאין להם תוך קכר"ל דבעינן שיהיה להכלי חרס בית קבול ועשוי לקבלה, וכל הני דחשיב אין בהם מדות אלו. .
(שם) אל תוכו. מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מגבו קכאר"ל אם נגע שרץ בכלי חרס מגבו אינו מטמא. ואמנם איני יודע איפה מצא הרע"ב דרשה זו, בעוד כי בסוגיא דחולין כ"ה א' הובא לענין זה דרשה אחרת והיא לפנינו בפ' חקת, וע' תוס' חולין כ"ד ב' ד"ה אלא, וצ"ע. [רע"ב פ"ב מ"א דכלים]. כל אשר בתוכו. תניא, יכול יהיו כל הכלים מטמאין באויר כלי חרס, ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל, אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס קכבכגון קדירה שהיא בתנור והשרץ בתנור טהורה הקדירה, אבל אם היה בהקדירה משקה טופח טמאה הקדירה [מדרבנן] מפני המשקין שנתטמאו מאויר התנור ושוב מטמאין הקדירה. ובמשנה ד' פ"ח דכלים מסיים בזה הרי זה אומר [הקדירה למשקין] מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, ר"ל אויר התנור שטמאוך לא טמאו אותי דאין כלי חרס מטמא מאויר כ"ח, ומכיון שנטמאו המשקין מהאויר מטמאין את הקדירה. .
(שבת קל"ח ב') כל אשר בתוכו. בתוכו ולא תוך תוכו קכגנתבאר לעיל אות קי"ח. , יכול אע"פ שניקבה ת"ל כל אשר בתוכו קכדר"ל יכול אע"פ שניקבה הכלי הפנימי ת"ל כל אשר בתוכו, דבאופן כזה בטלה הכלי הפנימי מתורת כלי והוי רק כמחיצה בין הטומאה והכלי שאינו מציל מפני הטומאה. .
(תו"כ) יטמא. דרש ר' עקיבא, כל אשר בתוכו יטמא, טמא לא נאמר אלא יטמא קכהר"ל מדלא כתיב טמא שלא היה באפשר לטעות דקאי על טומאת אחרים, אלא כתיב יטמא דאפשר לקרות יטמא וגם יטמא. לטמא אחרים, למד על ככר שני שמטמא את השלישי קכודהשרץ הוי אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו הוי ראשון והאוכל שנגע בכלי הוי שני, וקרי ביה יטמא, דהאוכל שנגע בשני הוי שלישי, ונקטו ככר מפני שהוא מצוי בתנור. ולדינא קיי"ל דשני עושה שלישי רק בתרומה ולא בחולין, מפני שאין הדיוק טמא יטמא כדאי לחדש דין כזה, ורק בתרומה ילפינן בק"ו מטבול יום שמותר בחולין ופוסל בתרומה, שני שפסול בחולין [טהרות פ"ב מ"ג] אינו דין שיעשה שלישי בתרומה, אבל בחולין דליכא ק"ו זה אין שני עושה שלישי. .
(סוטה כ"ז ב') מכל האוכל. מכל האוכל ולא כל אוכל, פרט למאכל בהמה קכזדלא חשיב אוכל, ומבואר בחולין ע"ז א' דאם חשב עליו וייחדו למאכל אדם נחשב כמאכל אדם, ועיין בסמוך אות ק"ל השייך לענין זה. ופרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתן לתוך התנור קכחר"ל אוכל הנתון בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון בתנור טמא, מציל הצמיד פתיל על האוכלים מלהטמא, וזה ילפינן בחולין כ"ה א' מכלי חרס הנתון באהל המת שאם יש עליו צמיד פתיל מציל מה שבתוכו כדכתיב פ' חקת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פלית עליו טמא הוא, משמע הא אם יש עליו צמיד פתיל טהור, והכי נמי כן הוא. .
(תו"כ) מכל האוכל וגו'. תניא, מניין לטומאת אוכלין שהיא בכביצה, א"ר אבהו א"ר אלעזר, דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזהו, זה ביצת תרנגולת, ור' אבהו דידיה אמר, מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת קכטכפי פשטות הענין אין אוכלין פחותין מכביצה מתטמאין טומאת עצמן וגם אין מטמאין אוכל אחר או משקין או ידים. אמנם בתו"כ איתא דהא דבעינן שיעור כביצה הוא רק לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לטומאת עצמן מתטמאין בכל שהוא, וכ"ה דעת הרמב"ם ריש פ"ד מטומאת אוכלין, אבל התוס' בפסחים ל"ג ב' ס"ל דגם לטומאת עצמן צריך אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית, וזה הוי כפשטות סוגיית הגמרא שלפנינו דאין מחלק בין טומאת עצמן לטמא אחרים. ומה שכתבו שם דגם רש"י ס"ל כן והשתדלו למצוא דעת רש"י מפורש כן, תמיהני שלא הביאו דבריו בחולין קכ"ח ב' שכתב על מ"ד שם בגמרא החותך כזית בשר וכו' טמא, וכתב רש"י וז"ל, בתוספתא לא גרסינן החותך כזית אלא החותך בשר וכגון דאיתא בכביצה, עכ"ל. הרי מפורש דס"ל דגם לטומאת עצמן צריך כביצה, דהא קאי שם אטומאת עצמן. .
(יומא פ' א') אשר יאכל. פרט לאוכל סרוח קלוכן דריש בסמוך אשר ישתה פרט למשקה סרוחה, וזו דעת ר' אלעזר, אבל חכמים הוסיפו בזה אין משקין יוצאין לא ע"י עופות ולא ע"י פרה, ור"ל כל עוד שהן ראויין לעופות או לפרה אע"פ שאין ראויין לאדם לא יצאו מכלל תורת משקין. –
והנה הרמב"ם פ"ב הכ"א מטומאת אוכלין מפרש דהיינו דוקא כשמתחלה בשעה שנטמאו היו ראויין לאדם ואח"כ נתקלקלו, אבל אם קודם הטומאה נפסלו משתיית אדם אין מקבלין טומאה כלל, וכ"כ מפורש שם בהלכה י"ד, כל משקה שנסרח ואינה ראויה לשתיית אדם אינה מקבלת טומאה שנאמר אשר ישתה, וכן באוכלין, כמבואר שם, והראב"ד השיגו ומפרש דאפילו נסרח קודם שקיבל טומאה ג"כ מקבל טומאה, ומביא ראיה ממשנה דטהרות פ"ח מ"ו כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב, משמע דכל זמן שלא נפסל מאכילת כלב לא נפיק שם אוכל מיניה, וכ"מ מרש"י פסחים מ"ה ב', ועיי"ש בכ"מ.
אך מה שקשה לי ביותר בדעת הרמב"ם איך יכלכל פשט הגמרא בפסחים שם הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין, הרי מפורש דאפילו לאחר שנתקלקלה מקבל טומאה, ודוחק גדול לפרש דאיירי שנטמאה מקודם ואח"כ עפשה, דאין פשטות הענין מורה כן, וגם בהכרח א"א לפרש כן, דהרי מסיים על זה ונשרפת עם הטמאה בפסח, דהיינו שאם זה הפת היא תרומה מותר לשרוף אותה עם עוד פת טמא אע"פ שמוסיף טומאה לתרומה, יעו"ש בטעם הדבר, והרי לדעת הרמב"ם אינה מקבלת טומאה לאחר שנתקלקלה מאכילת אדם, וצע"ג. .
(ירושלמי תרומות פי"א ה"ב) אשר יבא עליו מים. מכאן שאוכל הבא במים הוכשר, אפל שאינו בא במים לא הוכשר קלאר"ל כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה אלא א"כ נבלל במים, וזה הוא הנקרא בעלמא הכשר לטומאה. ומבואר בגמרא דאף דזה נפקא לן מפ' שבסמוך (ל"ח) וכי יותן מים על זרע, אך אצטריך חד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ, ר"ל דבהעדר בלילת המים אינו מוכשר לקבל טומאת מת וטומאת שרץ. ואמנם לא כל דבר צריך הכשר, כמבואר בפרטיות בפ"ג דעוקצין, וכלל הדבר, כל שהוא מיוחד למאכל אדם צריך הכשר מפני שסופו לטמא אדם וכלים, וקיי"ל דכל המטמא טומאה חמורה, דהיינו אדם וכלים, צריך הכשר, וכפי שיתבאר לקמן פסוק ל"ז. .
(חולין ל"ו א') אשר יבא עליו מים. אין לי אלא שמלאו, מניין שאפילו אם ירדו מאליהן ת"ל אשר יבא עליו קלבר"ל בכל אופן שבא עליו, ועיין ברש"י חולין ט"ז א' הובאה דרשה זו בשנוי לשון קצת. .
(תו"כ) אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים, מניין לרבות הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב ת"ל וכל משקה קלגמפרש דהלשון וכל משקה מוסב על הלשון אשר יבא עליו מים וכל משקה, והוא הכשר, וס"ל דטומאת משקין הוי מדרבנן, ויש מ"ד דס"ל דטומאת משקין מדאורייתא ולדידיה נראה לו דהלשון וכל משקה מוסב על ענין דכתיב למעלה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר בתוכו ומכל משקה אשר בתוכו. , יכול אפילו מי תותים ומי רימונים ושאר מיני פירות, תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדין שאין להם שם לוויי אף כל שאין להם שם לוויי קלדאיני יודע מה צריך לדרשה זו, תיפק ליה דכל הני דחשיב מקודם מצינו דאקרו משקה, וכדאיתא בתוספתא פ"ט דשבת מניין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה, מניין ליין שנאמר ודם ענב תשתה חמר, מניין לדבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע וכו' וכן יתר המינים, משא"כ מי תותים ורמונים ושאר מיני פירות כיון דלא מצינו דנקראו משקה אינם כלולים בשם משקה ושתיה. ואולי אצטריכא דרשה זו דלא נימא דכולם נכללים ביין שגם הוא מתמצה מפירות, וצ"ע. .
(תו"כ) אשר ישתה. פרט למשקה סרוחה קלהעיין מש"כ לעיל אות ק"ל וצרף לכאן. .
(ירושלמי תרומות פי"א ח"ב) בכל כלי. מניין שאם מלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת"ל אשר יבא עליו, יכול אפילו בבורות שיחין ומערות, ת"ל כלי, מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע קלוועיין בחולין ע"ז ב' ברש"י שהיה לפניו גירסא אחרת בדרשה זו. .
(תו"כ) יטמא. מה תלמוד לומר, יטמא יטמא, אלא יטמא דרישא לטומאת משקין, יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין קלזטעם הדיוק דדי היה לכתוב מכל האוכל אשר יבא עליו מים וכל אשר ישתה בכל כלי יטמא, ולא כמו דכתיב יטמא לאחר אוכל ולאחר משקה, ודריש חד לטומאת משקין וחד לטומאת אוכלין. וזו היא דעת חד מ"ד בגמרא דטומאת משקין מדאורייתא, וס"ל הא דכתיב וכל משקה וגו' הוא כפשוטו דמשקין מטמאין כמו אוכלין, ודעת איזו תנאים בגמרא דאין לטומאת משקין כל עיקר מן התורה, ומה דכתיב וכל משקה וגו' פירושו לענין הכשר אוכל, ר"ל שהאוכל אינו מטמא רק עד שיוכשר לקבל טומאה ע"י שנבלל במים או שאר משקה כפי שנתבאר לעיל. ומה שהכריח לתנאים אלה להוציא הלשון וכל משקה מפשוטו, הוא משום דאי ס"ד דוכל משקה מוסב על כל אשר בתוכו, הול"ל בקיצור כל אשר בתוכו מכל האוכל ומשקה יטמא, וגם מ"ד דיש לטומאת משקין עיקר מן התורה יליף ג"כ מכפל לשון יטמא כמבואר בפנים, והתנאים החולקים לא ס"ל דיוק זה, ולהלכה קיי"ל דטומאת משקין מדאורייתא וכמבואר ברמב"ם פ"ח מטומאת אוכלין. .
(פסחים י"ח א') יותץ. [יכול יותץ דוקא, ת"ל וטמאים יהיו לכם, לרבות אפילו שבירה, א"כ מה ת"ל יותץ, הא קמ"ל, סד"א כיון דחבריה בארעא בגופא דארעא דמי ולא מטמא, קמ"ל] קלחתכלית כונת הדרשה דלא נימא דהלשון נתיצה דוקא הוא, ולכן בתנור דלא שייך בה נתיצה רק שבירה כגון בתנור המטלטל טהורה, אלא דהיכי דשייך שבירה צריכה שבירה, וכדמפרש, וע"ע בענין זה במס' כלים פ"ה מ"ו. .
(שבת קכ"ה א') יותץ. יכול יתצם ודאי, ת"ל טמאים יהיו – מקיימים אותם בטומאתם קלטר"ל דאין מהחובה לנתץ אותם אלא רק אם רוצה לשמש בהן, אבל אם רוצה לקיים אותן בטומאתן כמו שהם, אינו מחויב לנתץ, דנתיצה אינה חובה ומצוה בפני עצמה אלא הכשר לטהר התנור, וטעם זה הדיוק פשוע מלשון טמאים יהיו, דאי ס"ד דהנתיצה חובה, א"כ מאי שייך טמאים יהיו הלא בהכרח יתצם ושוב לא יהיו טמאים. .
(תו"כ) וטמאים יהיו לכם. לכם לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות קמר"ל כל הצורך לכם לצורך תשמיש התנור הכל טמא כמוהו. ומכאן קיי"ל בעוקצין פ"א מ"א כל שהוא יד מיטמא ומטמא, אפילו באוכלין כגון עוקצי תפוחים וענבים שאדם אוחז בהם בשעה שאוכל הפרי, וכן עצם שיש בראשו בשר, ואדם אוחז בעצם כדי לאכול הבשר שבראשו ונקרא העצם יד. .
(חולין קי"ח א') וטמאים יהיו לכם. מה ת"ל, והלא כבר נאמר טמאים הם לכם, אלא לרבות אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה קמאנראה דלא דריש מיתור הלשון וטמאים יהיו לכם אחרי דכתיב טמאים הם לכם, דהא מיתור זה כבר דרשינן לרבות את הידות ועל תנור המיטלטל כמבואר בדרשות הקודמות, אלא שינוי הלשון טמאים הם וטמאים יהיו, דהיה יכול לכתוב בשניהם או הם או יהיו, ולכן דריש דבמכון כתיב יהיו להורות שבהווייתם יהיו שאסורים בהנאה וכדמפרש, וכן משמע בפסחים כ"ג א' דדריש על איסור סחורה משקץ יהיו בהווייתן יהיו, יעו"ש. ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק ח' ובאות הבא. , וכל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה קמבבזה הוא מפרש ענין ההנאה דהיינו מסחר, ואמנם מפרש בירושלמי כאן דלא בכל דבר איסור אסור לעשות בו סחורה, דבחיות טמאות כגון חמור וגמל מותר לסחור בהם, ומפרש הטעם משום דלמלאכתם הם גדלין, ובאור הענין מבואר בתשובת הרשב"א ח"א סי' ש"א וח"ג סי' רכ"ג, דעיקר ענין איסור סחורה בדברים אסורים הוא מטעם חשש שמא יבא לאכלו, ולכן בדבר שעיקרו לא לאכילה שרי לסחור בו, וזו היא כונת הירושלמי כאן, ע"כ תוכן דבריו. ותמיהני על התוס' בע"ז ט"ו א' סוף ד"ה אימר שכתבו בפשיטות דאסור ליקח סוסים כדי למוכרם מטעם איסור סחורה בדברים האסורים, וזה היפך מדעת הירושלמי כאן דדבר שאינו עומד לאכילה מותר.
והנה גם לפי דברי הרשב"א יוצא מן הכלל סחורה בחלב דמותר משום דהתורה כתבה ביה מפורש יעשה לכל מלאכה (פ' צו), וגם מבואר בפסחים כ"ג א' דכל הסחורות האסורות לסחור בהם אינו אסור רק בקביעות, אבל בנזדמנו לו מותר לסחור בהם, כגון אם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודג טמא ולכל איש בביתו נבילה וטריפה מותר למכרם, ועיין מדין זה ביו"ד סי' קי"ז.
אך גוף סברת הרשב"א דעיקר איסור סחורה בדברים אסורים הוא מחשש שמא יבא לאכלו ולא מחמת הטעם יהיו בהווייתן יהיו קשה ממ"ד בספרי פ' נשא מיין ושכר יזיר, שומע אני אפילו מסחורתו, ת"ל מיין ושכר, אבל מותר הוא בסחורתו, ע"כ. ואי ס"ד דעיקר הטעם הוא שמא יבא לאכלו, א"כ אמאי לא אסרו בנזיר לסחור ביין ושכר שמא יבא לשתותם, וכמש"כ כה"ג המג"א בסי' תרי"ב דמטעם זה אסור ליגע בחמץ בפסח שמא יבא לאכלו, ובפרט לפי מ"ש בכ"מ בגמרא לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ובשלמא אם הטעם משום גזה"כ יהיו י"ל דבנזיר כיון דאין האיסור ביין ושכר מצד עצמן לא החמירה בו התורה, אבל לסברת הרשב"א קשה כמש"כ וע"ע מה שהערנו בדבריו לעיל בפ' י"א.
ואמנם לדעתי גוף דברי הירושלמי סותרים מרישא לסיפא, דאחרי שמפרש טעם איסור סתורה משום איסור הנאה, א"כ מאיזו סברא מחלק אח"כ בין חמור וגמל לשארי דברים משום דלמלאכתן הן גדלין, והלא כיון דמשום איסור הנאה אתי, מה לי אם למלאכה עומדין או לאכילה.
וראיתי בהגהות הגר"א לירושלמי הגיה במקום ואחד איסור הנאה – ואחד איסור סחורה, ואף שכבר כתבנו לעיל בפ' י"א מה שיש לדון בהגה"ה זו, אבל עכ"פ היא מאירת עינים להערתנו הנ"ל, דבזה מיושב הכל. –
והנה ענין סחורה בדברים אסורים נתפשט ברוב המון ישראל להיתר אפילו בדברים שיש בהם חשש אכילה כמו בדגים טמאים ונבילות וטריפות, ולא נתבאר על מה סמכו בזה, בעוד שדעת רוב הראשונים שהוא איסור מדאורייתא, והם הרמב"ם ורשב"א ורא"ש ומאירי ורא"ה ונמוק"י ויש"ש ס"פ מרובה והמרדכי בפ' כל שעה ושו"ת מהר"מ בר ברוך בשמו ובשם רבינו שמחה משפירא ואור זרוע ה' שביעית ותשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב ורבינו ירוחם חלק או"ח נתיב ט"ו ומהר"מ די בוטין ועוד, ולא ידעתי מה היה לו להגאון הנב"י תנינא ח' יו"ד סי' ס"ב שכתב לא מצאנו לאחד מן הפוסקים הראשונים שיהא מפורש בו דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא, בעוד שכפי שהבאנו הנה חבל פוסקים ראשונים ס"ל כן, והוא פלא. .
(ירושלמי שביעית ס"ז ה"א) וטמאים יהיו לכם. תניא, א"ר יוסי בר בון, כשות שלקטו חבור לטומאה ואינו חבור להזאה קמגפירש בקרבן עדה הכשות שלקטו ואח"כ נתגדל בו פרח כולן חבור לטומאה אם נגע טומאה באחד מהן אף השני טמא, אבל אם הזה על זה לא נטהר חבירו. ובפני משה כתב וז"ל, בפ"ט דמקואות תנן, כשות שלקטן לא טמא ולא מטמא והוא שער שנולד בבשר הקטנים כעין שער הקשואין ששנינו בריש פ"ב דעוקצין כשות של קישות, וקאמר ר' יוסי דאם לקט את השער ביחד חבור הן לטומאה אם נטמא זה נטמא זה ואין חבור להזאה, עכ"ל. והנה המעיין בזה יראה שיש בענין זה שתי גירסות, כשות של קטן, או כשות שלקטן [ועיין בשירי קרבן] והפ"מ הרכיב שתי הגירסות יחד, ואין זה אמת. , מה בין טומאה להזאה, א"ר אילא, בהזאה כתיב (פ' חקת) והזה על האהל ועל כל הכלים ועל כל המקיימין שבכלי, ברם בטומאה כתיב לכם – כל שהוא לצורך שלכם קמדהמפרשים פרשו בדוחק גדול, ולי נראה דבמקום שכתוב ועל כל המקיימין שבכלי נ"ל ועל כל המקיימין שבאהל, והבאור הוא דחזינן דבהזאה חזינן שהצריכה התורה להזות על כל דבר לעצמו ולא שיתבטל הדבר הטפל לגבי העיקר, שאם למשל הזו על האהל אין פוטרין בזה את הכלים שבאהל אע"פ שהן טפלים לאהל, משא"כ בטומאה דרשינן תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לכל צרכיכם, שכל שהיה בהם טמאים עמם, אלמא דחלוק ענין הזאה וטומאה לענין חבורין עקרים וטפלים, והוא הדין דברים שוים, כמו שער הכשות, כמבואר. ועיין מענין זה בבבלי שבת מ"ח ב' ודו"ק. .
(ירושלמי פסחים פ"ג ה"ב) אך מעין. מה ת"ל אך, שיכול כשם שמעין מטהר בכל שהוא כך מקוה מטהרת בכל שהוא, ת"ל אך מעין, מעין ממהר בכל שהוא והמקוה מטהרת בארבעים סאה קמההרבה ראשונים הסכימו דהפירוש מעין מטהר בכל שהוא לאו דוקא כל שהוא ממש אלא ר"ל לאפוקי ארבעים סאה, אבל צריך שיהיה כל גופו עולה בהן, ואם הנטבל הוא גוץ די בפחות, ואם ארוך צריך יותר, וטעם הדבר דל"ל כל שהוא ממש, דהא כתיב (פ' מצורע) ורחץ את כל בשרו במים ודרשינן (חגיגה י"א א' ) מים שכל גופו עולה בהן, וא"כ ל"ל כל שהוא ממש, אבל במי מקוה בעינן מ' סאה לכל אדם ואפילו גוץ, וכמו שיתבאר בפ' מצורע.
זו היא דעת רמב"ם וראב"ד ורשב"א ועוד ראשונים, אבל הר"י בעל התוס' בפסחים י"ז ב' ובכ"מ כתב דהא דמעין סגי בכל שהוא הוא רק לטבילת כלים, אבל לטבילת אדם בעינן אפילו במעין מ' סאה, ואפי' באדם גוץ שכל גופו עולה בפחות ממ' סאה, ויסוד ראיתו מחגיגה כ"ב ב' דאמרו שם ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה, יעו"ש. וחלחולי מחלחלא לא שייך במקוה אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע, ובכ"ז קאמר דבעינן מ' סאה, והרא"ש הלכות מקואות ס"ס א' כתב על ראיה זו שאין עליה תשובה.
ולי אין הדבר מבואר, כי האם מים שאובים בבור אינם יכולים לנקוב ולירד תחת יסוד הארץ, והלא מעשים בכל יום שנתמלא בור מים והבור איננו מלא מפני בליעת התהום את המים, הרי דגם למים שאובים יש חיביר יסודי עם גידי הקרקע, וצל"ע. .
(תו"כ) אך מעין. תניא, יכול כשם שמעין מטהר בזוחלין כך מקוה מטהרת בזוחלין, תלמוד לומר אך מעין, מעין מטהר בזוחלין ואין מקוה ממהרת בזוחלין אלא באשבורן קמוזוחלין הוא מלשון חמת זוחלי עפר (פ' האזינו) ר"ל שהמים נמשכין ואינם נקוים ועומדים במקום אחד, ואשבורן ענינו שבמקום הישר יש מקום עמוק שנקוו בו המים, ואותו המקום נקרא אשבורן. והנה מפשטות הלשון משמע דכמו דמקוה אינה מטהרת רק באשבורן כך מעין אינו מטהר רק בזוחלין, אבל באמת כתבו התוס' בשבת ס"ה ב' והר"ן בנדרים נ' ב' דמעין מטהר בכל אופן, רק מקוה אינה מטהרת אלא באשבורן, והביאו כמה ראיות לזה, יעוי"ש. ועפ"י הסברא י"ל טעם פשוט משום דמעין נקרא בכל ענין מעין, ורק מקוה אינה נקראת אלא באשבורן וכדכתיב יקוו המים אל מקום אחד, דהיינו אשבורן, וכמש"כ. ועיין מדין זה ביו"ד סי' ר"א ס"ב. .
(תו"כ) אך מעין. תניא, יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקיה יהיה טהור, ת"ל מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים קמזטעם הדיוק פשוט. דאי ס"ד דגם מים שאובין כשרים לא הול"ל מעין אלא מקוה מים בלבד, כיון דשם מעין מורה רק על הנעשה בידי שמים מעצם יסוד האדמה, אבל מקוה מים כולל כל קיבוץ מים באדמה, וכדכתיב פ' וארא נטה ידך על יאורי מצרים ועל כל מקוה מימיהם. ונראה פשוט דענין בידי שמים קאי על מבוע המים ולא על המציאות אותם, והיינו דאם חפרו ומצאו מים נקראו המים בידי שמים, אע"פ דהחפירה נעשית בידי אדם, וכ"כ במהרי"ק שורש קט"ו, וממילא מקוה הנעשית ע"י ירידת גשמים נקראת ג"כ בידי שמים. אבל הר"ן בנדרים מ' ב' כתב דנהר המתהוה ע"י גשמים לבד, וכשאין גשמים פוסק לגמרי אסור לטבול בו, משום דבעינן מקור תמידי נובע להנהר, וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' ר"א.
והנה אי דרשה זו גמורה היא וממילא מים שאובין פסולין מה"ת או אסמכתא היא ואינו פסול רק מדרבנן, מחלוקת הראשונים היא, ועי' בב"י ליו"ד סי' ר"א, והנ"מ בזה פשוט לענין כמה דברים, כמו בספק וכדומה.
ולי קשה לדעה זו דמה"ת כשרים מים שאובים ממ"ש בזבחים כ"ה ב' דמי מקוה צריך שתהיה הוויתן ע"י טהרה, והיינו ע"י דבר שלא היה ראוי לקבל טומאה, וכמבואר בסמוך, א"כ כיון דהמים קודם שנתכנסו היו מקבלין טומאה שוב לא הוי הווייתן ע"י טהרה, ולא כמו מעין שמתחלת ברייתן טהורים מפני שהם מחוברים ומחוברין אין מקבלין טומאה, כנודע. .
(שם) מעין ובור. יכול אפילו בור שבספינה טהור, ת"ל מעין. מה מעין עיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע קמחעיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם. והנה מסתימת הלשון משמע דבכל אופן שבאו המים לכלי פסולים ואפי' ע"י גשמים או ע"י מעין השופת לכלי. אמנם הראב"ן ד' כ"ה כתב דאם המים שופתין ממעין אינו פסול אא"כ נפסקין הן מהבאר, אבל כל זמן שהמים מחוברין להמעין אף שמקלחין לצנורות לא נעשו שאובין. אמנם קי"ל דאפי' באופן כזה רק אז כשרה מקוה כזו רק אם יש בה גם מעין, אע"פ דהמים שאובין רבו על מי המעין כמבואר ביו"ד סי' ר"א סי"א, יעוי"ש. .
(שם) מקוה מים. אמר ליה יעקב מינאה לרבא, אימא גם בדם דאקרי מים כדכתיב על הארץ תשפכנו כמים (פ' ראה) קמטודרשינן לענין כמה דברים בהיקש למים כמו שיתבאר לפנינו במקומו אי"ה. , אמר ליה, כתיב אך מקוה מים, מים אין מידי אחרינא לא קנמפרש בגמרא דשלשה מעוטי כתיבי בשם מים, מעין מים, בור מים, ומקוה מים, והיינו דמים דכתיב בסוף קאי על כל השמות, מעין ובור ומקוה. ונראה הכונה משום דלכאורה מה שאמר מים אין מידי אחרינא לא אינו מספיק כלל, דהא עכ"פ דם אקרי מים לכמה ענינים כמש"כ, ולכן מפרש ג' מעוטי כתיב, מעין ובור ומקוה, דכל אלה דרכם להקבץ אך ורק ממים ממש ולא מדם, ועל זה אומר מים אין וכו', ובכלל מעוט דרשה זו גם מי שאר משקין וכן גם שינוי מראה במים, ומבואר במשנה ד' פ"ז דמקואות וביו"ד סי' ר"א סכ"ג. .
(חולין פ"ד א') יהיה טהור. תנן התם, נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחביות פסולים, עלי קנים ועלי אגוזים כשרין קנאאיירי בדין קידוש מי חטאת באפר פרה, וכגון שהיה קילוח יורד מהר בדרך עקומה ואינו יורד לתוך החבית שרוצה למלאותה לקידוש ונתן ידו למעלה בראש ההר לעשותה כעין צנור כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית של קידוש, או שנתן עלי ירקות הראויין לאכילה שמקבלים טומאה, פסולים המים. , זה הכלל, דבר שמקבל טומאה פסולין, דבר שאינו שקבל טומאה כשרין, מנה"מ, דאמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, הווייתן ע"י טהרה תהא קנבשלא ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"פ דהפסוק איירי במקוה, ילפינן מיניה לכל המים המטהרין, והכי הוי משמעות הפסוק, הווייתן של כל מים המטהרין תהא ע"י טהרה, בכל אופן שאתה מהוה אותן לתכלית טהרה בין במקוה בין במלוי לקידוש תעשה אותן ע"י דבר שאינו מקבל טומאה, וכמבואר. .
(זבחים כ"ה ב') וכי יפול. וכי יפול – עד שיפול, פרט לאבר ובשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה שאין מטמאין טומאת נבילה קנגר"ל דהלשון כי יפול מורה שיהיה ראוי ליפול וזה אי אפשר כל זמן שמעורה. והתוס' כתבו וז"ל, תימא, מאי משמע כי יפול לענין זה דאבר המדולדל, עכ"ל, ולפי מש"כ הענין מבואר כפשוטו. .
(חולין קכ"ז ב') על כל זרע זרוע. תנא דבי ר' ישמעאל, וכי יפול בנבלתם על כל זרע זרוע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, מכאן לשומרים שמצטרפין לטומאה קלה קנדשומרין נקראים כגון קליפת הפרי וכן חלק העוקץ המובלע בפרי ששומר לפרי מרקבון, והם מצטרפין לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין שפחות משיעור זה אינו מקבל טומאה, כמשכ"ל בפ' ל"ד, ואע"פ דבפסוק כאן כתיב טהור הוא, אך הוא משום טעם אחר משום דלא הוכשר במים, וכפי שיתבאר בפסוק הסמוך, וטומאת אוכלין נקראת טומאה קלה כנגד טומאת נבילה שמטמא אדם וכלים ששיעורה בכזית ונקראת טומאה חמורה, ובהן נקראו שומרין עיר הבשר, ולזה אין מצטרפין שומרין שיתבאר לקמן בפסוק ל"ט. .
(שם קי"ז ב') אשר יזרע. תלתא קראי כתיבי קנהר"ל ארבע פעמים כתיב לשון זרע בפסוק זה ובפסוק הסמוך, וחד אצטריך לגופיה ושלשה מיותרים, דהיה יכול לכתוב כאן בפסוק זה וכי יפול מנבלתם על כל זרע טהור הוא, ובפסוק הסמוך היה יכול לכתוב וכי יותן עליו מים, ולכן דריש מהם שלש דרשות, וכדמפרש. , חד לשומר דזרעים, חד לשומר דאילנות, וחד לשומר בשר וביצים ודגים קנועיין מש"כ לעיל אות קנ"ד מה נקרא שומר, וקמ"ל דשומר מכל מין מצטרף לכביצה שיטמא טומאת אוכלין, וכמש"כ שם.
ויש להעיר למה לא דייקו חז"ל גם שינוי זה מה שבפסוק זה מוסיף לכתוב אשר יזרע, משא"כ בפ' הבא כתיב רק וכי יותן מים על זרע ולא כתיב אשר יזרע, אשר בלא ספק הכל נאמר ונשמט בכונה מדויקת.
ויתכן לומר עפ"י הידוע ומבואר לעיל (פ' ל"ד) דכל דבר שלא הוכשר במים אינו מקבל טומאה, והיינו כל דבר שלא בא עליו מים, אמנם היה סברא לומר דלא בעינן ביאת מים רק בדבר שלא נעשה בו פעולה בידי אדם, והיינו בזרע הגדל מאליו, משא"כ בזרע הנזרע ע"י אדם, דכיון דע"י זה אחשבי' למאכל זה, שוב א"צ להכשר מים, לכן כאן בפסוק זה בטהרה שלא ע"י הכשר מים סיים אשר יזרע, לאשמעינן דאע"פ דבהזרע חלו ידי אדם, אעפ"כ מכיון דלא הוכשר במים טהור הוא, ובפסוק הבא בדין הטומאה ע"י הכשר מים כתב וכי יותן מים על זרע ולא סיים אשר יזרע לאשמעינן דאע"פ שלא חלו בהזרע ידי אדם, והיינו בזרע שגדל מאליו, אפ"ה מכיון שבא עליו מים הוכשר לקבל טומאה, והיינו טעמא דהעיקר תלוי בהכשר מים, ודו"ק. .
(שם קי"ח ב') וכי יתן. רב פפא דמי, כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד, כי יותן דומיא דכי יתן, מה כי יתן דניחא ליה אף כי יותן דניחא ליה קנזובב"מ כ"ב ב' הלשון מה כי יתן לדעת אף כי יותן לדעת, והכוונה אחת היא שצריך שידע בנתינה ורוצה בה, ועל זה הכלל והיסוד סובבים הולכים כל הדינים במס' מכשירין, וכלל הדבר, דאפי' אם נפלו המים מעצמן רק אם כשנודע לו היה ניחא ליה מכשרי לקבל טומאה. –
והנה לא נתבאר אם רצון זה תלוי רק בהבעלים לבד או רק בדעת איזו אדם בעלמא, ואע"פ שפשטן של דברים משמע דתלוי בהבעלים, אך הנה ממשנה דמכשירין (פ"ד מ"ז) לא משמע כן, דכך איתא התם, פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן אין הפירות בכי יותן, ואם בשביל שיודחו ה"ז בכי יותן, ר"ל שמוכשרין הפירות לקבל טומאה דאחשבה להך נפילות הפירות ע"י שחשב שיודחו ידיו בנטילתן, הרי מבואר דגם איש אחר יכול לחשבן למוכשרים ע"י רצונו, דכן מורה פשטות הלשון מי שהיו ידיו טמאות – מאן דהוא. .
(קדושין נ"ט ב') על זרע. תנא דבי ר' ישמעאל, וכי יתן מום על זרע, מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכה הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר קנחהכשר נקרא שבא מים על הדבר המטמא או שנבלל במים, כמבואר לעיל פסוק ל"ד מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים, אוכל הבא במים הוכשר ושאינו בא במים לא הוכשר, וטומאה חמורה נקראת טומאת אדם וכלים, וטומאה קלה נקראת טומאת אוכלין, וכמש"כ לעיל אות קנ"ד, וזרעים אין מטמאין לעולם אדם וכלים כפי שיתבאר אי"ה בפ' חקת, ועל זה אמר, מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, דהיינו אדם וכלים, בכ"ז אין מטמאין אא"כ הוכשרו במים, אף כל שאין סופן וכו' צריכים הכשר. וכלל הדבר דכל האוכלים המיוחדים לאדם צריכים הכשר, ומבואר בפרטיות בפ"ג דעוקצין, ועיין מש"כ לעיל בפ' ל"ד אות ק"ל. .
(חולין קכ"א א') טמא הוא. תניא, יכול יהא אוכל מטמא אוכל, ת"ל וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא קנטומסיק בגמ' דזה רק מדאורייתא, אבל מדרבנן גזרו על אוכל שמטמא אוכל, ועיין ברמב"ם ריש פ"ז מאבות הטומאות. .
(פסחים י"ד א') טמא הוא. תניא, אין לי אלא בזמן שנותן מים על גבי זרע, נתן זרע ע"ג מים מנלן, ת"ל טמא הוא מכל מקום קסהרבותא בזה, משום דאפשר היה לומר דרק אם באו המים על הזרע, וטעם הטומאה מחמת המים הוא, והיינו שהמים נטמאין והם מטמאין הזרע, אבל אם נתן זרע על המים ונפל מנבלתם על הזרע באמת טהור הוא מפני שאין אוכל מקבל טומאה רק ע"י מים שעליו שנטמא. ועל זה קאמר דכתיב טמא הוא, ואי ס"ד דעיקר הטומאה הם המים הול"ל טמאים הם, דמים לעולם לשון רבים הם. .
(תו"כ) טמא הוא לכם. לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות קסאכפול לעיל פסוק ל"ה ושם נתבאר, יעוי"ש. .
(חולין קי"ח א') וכי ימות. תניא אין הנבילה מטמאה אלא כשהיא לחה ולא כשהיא יבשה, דאמר קרא וכי ימות – כעין מיתה קסבר"ל כמו שהיו בשעת מיתה, לחים, וקי"ל דאם ע"י שריה מעל"ע בפושרין יחזור הבשר לכמות שהיו, נחשב כלח. .
(נדה נ"ו א') מן הבהמה. אמר רב יהודה אמר רב, וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו, זו טריפה ששחטה קסגמשום דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה, וטעם הדיוק מלשון מן הבהמה הוא מפני דלשון מן מורה בעלמא על פרט היוצא מן הכלל, וכמש"כ בר"פ ויקרא אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה, יעוי"ש. .
(זבחים ס"ט ב') מן הבהמה. תניא, אבר מן החי דמטמא מאי קרא, אמר רב יהודה אמר רב, וכן ימות מן הבהמה קסדדלשון מן הבהמה משמע אפי' מקצת ממנה, והיינו אבר מן החי. ובגמ' פריך מרב יהודה אמר רב אדידיה בדרשה הקודמת, דיליף שם מלשון מן הבהמה דטריפה ששחטה אינה מטמאה וכאן יליף מלשון זה אבר מן החי, ומשני תרתי ש"מ, דאי רק משום דרשה דטריפה ששחטה היה די לכתוב מבהמה, ומדכתיב מן הבהמה שמעינן תרווייהו.
ויש להעיר במש"כ הרמב"ן בסה"מ שורש א', דכ"מ שאמרו בגמרא הלשון מאי קרא, הוי עיקר הדין מדרבנן, ורק חז"ל סמכו זה על הפסוק לרמז ואסמכתא בעלמא, והרי כאן אמרו באבר מה"ח דמטמא מאי קרא, ודין זה הוא דאורייתא ממש. ואולי יש לחלק בין היכי דעיקר חידוש הדין בנוי על הדרשה שמביא, דאז באמת אין זה אלא אסמכתא, משא"כ אבר מה"ת דגם זולת זה הלכתא גמירי לה דמטמא מה"ת, לא קפדו לומר הלשון מאי קרא, ועדיין צ"ע. .
(חולין קכ"ח ב') מן הבהמה. תניא, יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא, ת"ל וכי ימות מן הבהמה, מה בהמה בשר גידים ועצמות אף כל בשר גירים ועצמות קסהוזה יצוייר רק באבר שלם, משא"כ סתם חתיכת בשר אפשר שהוא בלא גידים ועצמות. .
(שם שם) מן הבהמה וגו'. תניא, מן הבהמה – זו בהמה טמאה קסור"ל סתם בהמה כולל כל מין בהמה ואפילו טמאה. , אשר היא לכם לאכלה – זו בהמה טהורה, ואתקש טמאה לטהורה, מה טהורה עוברה טהור אף טמאה עוברה טהור קסזוטהורה ילפינן בק"ו אם תועיל לו מחיצת אמו להתירו באכילה כשמת במעיה ונשחטה אמו כש"כ שתועיל לו חיות אמו לטהרו מידי נבילה. .
(שם ע' ב') אשר היא לכם. לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות קסחדרשה כזו כפולה לעיל בפ' ל"ה בדרשה וטמאים יהיו לכם, ושם נתבארה. .
(שם קי"ח א')לכם לאכלה. להביא בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו קסטזה נסמך על הדרשה דלעיל מן הבהמה דטריפה ששחטה אינה מטמאה דאינה בכלל נבילה משום דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה, יעו"ש. על זה מוסיף כאן דדוקא בהמה כזו שיש בכלל מינה דין שחיטה לולא היתה טריפה אז השחיטה מטהרת אותה מידי נבילה, אבל ולד בן שמונה חדשים שנולד חי ושחטו אין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה, מפני שבכלל אין שחיטה מועלת בבן שמונה, דלאו ולד הוא, ורק כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו, ויליף זה מלשון לאכלה, דלשון זה לכאורה סותר כלל הענין, כיון דלדינא אין נ"מ לענין טומאת נבילה בין טהורה לטמאה, א"כ למה זה אמר אשר היא לכם לאכלה שמורה רק על טהורה, ולכן דריש דלשון זה מורה המוכן לאכילה וזה כולל בן שמונה המוכן לאכול בשחיטת אמו ואין צריך שחיטת עצמו, אבל אם נולד שוב אין השחיטה מועלת לו כיון דלאו בר קיימא הוא, וגם בחייו חשיב כמת. .
(שבת קל"ו א') הנוגע בנבלתה. ת"ר, בנבלתה ולא בקולית סתומה קעכל עצם חלול שיש בו מוח קרוי קולית, ועיין באות הסמוך. , יכול אפילו ניקבה, ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור קעאהנה נבילה אין עצמותיה מטמאין כפי שנתבאר כ"פ בפרשה זו מדרשה מבשרם ולא בעצמות, והלכך עצם סתום אינו מטמא במגע, אחרי דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים, אבל נקובה ואפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראש וזקן הרי היא מטמא במגע .
(חולין קכ"ו א') והאוכל. מה ת"ל והאוכל קעבנראה כונת הקושיא, כיון שגם נוגע ונושא טמא פשיטא דאוכל טמא, וא"כ כיון דכתיב הנוגע והנושא שוב מיותר והאוכל. , ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל, מה אוכל בכזית אף נוגע ונושא בכזית קעגדסתם אכילה בכזית, כמבואר כ"פ בש"ס. .
(נדה מ"ב) והאוכל מנבלתה. תניא, מניין לטומאה בלועה שאינה מטמאה קעדכגון אשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו. , דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור קעהר"ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבילה סמוך לשקיעת החמה דעדיין הוא במעיו ולא נתעכלה עוד ובכ"ז טהור בהערב שמש, אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת והבליעה מעכבתה מלטמא, ומבואר בגמרא דעכ"פ טמאה החיה מדרבנן משום גזירה, והיינו משום דירכי האשה מכסים רחמה וחיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתו לטהרה. ופירש"י דמטעם זה קיי"ל בבהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיע הרועה את ידו ונגע בולד טהור אפילו מדרבנן, משום דכיון דבהמה רחמה בגלוי א"א שיטעה הרועה כמו שאפשר שתטעה החיה באשה. ולא ידעתי ל"ל טעם זה, תיפק ליה דאין פרוזדור לבהמה, ואשר מטעם זה לא חשיב ביציאת ראש חוץ לרחם כמש"כ התוס' בחולין ס"ח א' ד"ה אדם, וא"כ בלא"ה לא שייך למגזר כמו בחיה. וע"ע בגמרא כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה, כגון אם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מטמאה, ויליף זה בק"ו, יעו"ש. .
(חולין ע"א א') והנושא. תניא, מניין לטומאת משא שנוהגת בקולית נקובה ולא בקולית סתומה, ת"ל הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, ואת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא קעווטומאת מגע ילפינן בפסוק הקודם הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שא"א ליגע טהור, יעו"ש. .
(שם קכ"ה א') וכל השרץ. וכל – לרבות יבחושין שסננן קעזיבחושין הם מין יתושים קטנים הנמצאים במרתפות של יין שגם הם זוחלין דהיינו שריצה, כמש"כ לעיל בפ' כ"ט דפעל שרץ יש לו שתי הוראת, האחת מענין פו"ר כמו שרצו בארץ והשנית מענין זחילה וריחוש, והוראה זו השניה כוללת גם ביתושים הקטנים, ולכן יתושין כאלה כשפרשו מהמשקה אסורין מחמת שרץ השורץ וכפי שיתבאר בסמוך, ואע"פ דאינם פרין ורבין ולא שייך בהם הוראת שרץ השניה מ"מ מרבינן זה מן וכל השרץ. .
(שם ס"ז א') השרץ השורץ. תניא, ביצה שחלבון וחלמון מעורבין זה בזה, בידוע שהיא ביצת השרץ, למאי הלכתא, אמר רבא, שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץקעחר"ל אם התחיל העוף להתרקם בה כבר כלול זה בשם שרץ השורץ, ומשמע מזה דביצי עוף טהור שנתרקם אין איסור מה"ת, מדמרבה רק לביצת השרץ, ובגמרא כאן באה דרשה מכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ואפילו אפרוח טהורה, ומסיק בגמרא דזהו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ועיין ביצה ו' ב', ולכן קיי"ל דאם אכל ביצת עוף טהור שנתרקם מלקין אותו מכת מרדות. .
(שם ס"ד א') השרץ השורץ. אמר רב הונא, לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא וקעבר משום שרץ השורץ קעטר"ל לא יסנן אדם בלילה דרך עצים וקסמים דקים שכר תמרים שמצויין בו תולעים [והוא הדין מים ושאר משקים שידוע שיש בהם תולעים קטנים], מפני שאם תפול תולעת על הקסמים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהיה סבור שלא יצאו מן השכר על הקסמים ותולעת המים מותרת, ובאמת כיון דרחשה והלכה קצת על הקסמים נעשית שרץ ויעבור על השרץ השורץ על הארץ, אבל דרך בגד או מסננת דחוקה מותר, ופשוט דמכלי אל כלי מותר לערות משקים משום דהואיל והם תמיד עם המשקה היינו ריביתייהו. .
(שם ס"ז א') השורץ על הארץ. אמר רב יהודה, האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא קפפירש"י תולעת הנמצא בכרוב הנקראת צייל"א בלע"ז, וט"ס הוא וצ"ל טריפול"א, כי כן הוראת מלה זו. מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ קפאעיין בסמוך אות קפ"ג ואות קפ"ה השייך לבאור ענין זה. .
(מכות ט"ז ב) השורץ על הארץ. אמר אביי, אכל פוטיתא לוקה ארבע, נפלה לוקה חמש משום שרץ השורץ על הארץ קפבפוטיתא הוא שרץ המים ומעופף, ונמלה הוא שרץ הנולד מפירות מעופשים ואינו פרה ורבה, ובסמוך פסוק מ"ד בא לאו מיוחד על שרץ כזה, כפי שיתבאר, ובגמרא איתא עוד אכל צירעא, והוא מין עוף המתילד מעיפושים לוקה שש, והנה בגמרא וברש"י בא ענין מספר מלקות אלה בקצור נמרץ, ולכן נבאר הענין בבאור מובן בטעם וסברא.
והנה תולעת המתילד בזרעים או בפירות ואח"כ יצא לחוץ, אע"פ שלא נגע בשטח הארץ ואע"פ שחזר להזרעים ולהפירות חייבים עליו משום לאו אחד משום שרץ השורץ על הארץ, ואם פירש על הארץ והלך עליה חייב שתים, משום הקודם ומשום שקץ הוא לא יאכל, ואם הוא עוד מאלה שאינם פרים ורבים רק מתילדים מעפושים, נתוסף לאו שלישי משום לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש, שזה קאי על שרץ שאינו פו"ר, כפי שיתבאר בסמוך פ' מ"ד, ואם הוא עוד מהעופפים כגון פוטיתא נתוסף עוד לאו רביעי, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא תאכלו, ואם הוא גם שט במים כגון נמלה נתוסף לאו חמישי לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ שזה כולל שרץ המים, ואם עוד היה זה השרץ מין העוף כגון צירעא, נתוסף לאו ששי משום עוף טמא, ובזה הענין מבואר. .
(שם שם) השורץ על הארץ. אמר שמואל, קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ קפגהוא מין תולעת ממין התולעים הגדלים בקישות בעודם מחוברין ורוחשין אע"פ שלא פרשו, משום דכיון דמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת לקרקע קרינן בהו שרץ השורץ על הארץ, אבל אם התליעה בתלוש לאו שורץ על הארץ הוא עד שיצא ממנו ויהלך על גבי קרקע, וע"ע בדרשה הסמוכה. –
וע' בחולין נ"ח א', אמר רב הונא, כל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש, אמר רב פפא, ש"מ מדרב הונא, הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה [היא הדרשה שלפנינו], הני תמרי דכדי לבתר תריסר ירחי שתא שריין, ופירש"י תמרי דכדי שהתליעו ואין ידוע אם במחובר או בתלוש, לבתר י"ב חודש שרי, משום דאי במחובר התליע לא היה חי עד השתא, עכ"ל. והנה מפשטות לשון הגמרא אינו מבואר אם מותרין לאכול בלא בדיקה כלל, אף דיש לחוש שמא נמצא בו תולעת מת שהוא בודאי אסור, כמבואר בפ' אלו טריפות, אך הרא"ש פ' א"ט סי' נ"ח כתב בשם הראב"ד דמותרין לאכול בלא בדיקה כלל, וכתב בטעם הדבר דלא חיישינן שמא נמצא בו תולעת מת, משום דאפילו אם נמצא אין בו שום לחות והוי כעפרא בעלמא, ומדייק כן מדאמר רב הונא שאינו מתקיים י"ב חודש ולא קאמר אינו חי, משמע דאין לו שום קיום וממשות כלל אפילו לאחר מותו, עכ"ל, ויעו"ש.
והנה לדעתי דיוק הלשון אינו מתקיים – אינו מתקיים כלל, שהרי מלת מתקיים בארמית הוא ממש תרגומו של מלת חי בעברית, וכמו שתרגם אונקלוס כ"פ בתורה המלה חי – קיים, וכן בלשון חז"ל, כמו בריש פסחים ד' א' אבא קיים, שפירושו אבא חי, ובגיטין כ"ח א' נותן לה בחזקת שהוא קיים – שפירושו בחזקת שהוא חי, וכדומה הרבה, גם רש"י כאן פירש אינו מתקיים – אינו חי, וא"כ מה ראה הראב"ד להתיר ספק איסור דאורייתא ע"י דיוק דק וקלוש כזה, ואחריו החזיקו הפוסקים, ופליאה נמרצה היא לדעתי.
וראיתי לפרי חדש ביו"ד סי' פ"ד שכתב מקור לדעת הראב"ד מירושלמי שבת פ"א ה"ג וממ"ר ר"פ שופטים דאיתא התם כל בריה שאין בה גידים ועצמות אינה חיה יותר מששה חדשים, וכתב הפר"ח, דאחרי שלא יתכן שרב הונא שאמר אינו מתקיים י"ב חודש יחלוק על המציאות שאינה חיה יותר מששה חדשים כפי המבואר בירושלמי ומ"ר, בודאי כונת רב הונא שאינו מתקיים אפילו מת, וכונת הירושלמי ומ"ר שאינה חיה – חיות ממש, ע"כ תוכן דבריו. וכל מעיין יראה עד כמה דחוקים ורפויים הדברים, ובדבר סתירת הזמנים אפשר ט"ס הוא בירושלמי ומ"ר או כמש"כ בהגהות רד"ל דהירושלמי ומ"ר איירו בבריה שאין בה גידים ועצמות, ורב הונא איירי שאין בה עצם לבד.
גם יש להכריח דעכ"פ בעי בדיקה משום תולעת מת, דאי ס"ד דלאחר י"ב חודש גם שרץ מת מותר, ל"ל לרב פפא לדייק מחידוש דין של רב הונא לענין הדין דשמואל, וכפירש"י על הא דאמר רב הונא ונפקא מינה כדמפרש רב פפא, עכ"ל. והלא לדעת הראב"ד במלתא דרב הונא גופיה יש חידוש דין נכבד, דגם גוף שרץ מת לאחר י"ב חודש שרי משום דעפרא בעלמא הוא, והו"ל לרב פפא ללמוד כן, אלא ודאי מדלא העיר וחידש כן רב פפא, ש"מ דזה פשיט דגוף שרץ מת אסור לעולם אפילו לאחר י"ב חודש, ורק עיקר החידוש בספק אם התליעו במחובר או בתלוש, אז אם חי לאחר י"ב חודש אמרי' דבודאי בתלוש התליע, דאל"ה לא היה חי, וכמ"ש רב פפא.
ובכן תמה אני על מה שכתבו הפוסקים כולם על דעת הראב"ד עפ"י דיוק הלשון הנ"ל להתיר אכילת פירות שהתליעו לאחר י"ב חודש בלא בדיקה בפנים כלל, וכ"פ ביו"ד סי' פ"ד ס"ח [שכתבו שצריך לבדוק אם אין תולעים ביניהם מבחוץ או ע"ג הפרי]. ולפי מש"כ יש לדון הרבה בענין חיוב הבדיקה בפנים, כמש"כ, והדבר צריך תלמוד ועיון רב. .
(חולין ס"ז ב') השורץ על הארץ. תני חדא, על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ואת התולעת שבתמרים ובגרוגרות קפדזיזין הם מין יתושים וכליסים הם מין קטניות הנקראים אצלנו צוק"ר ארביס"ן, ומותרין, מפני שאלה היתושין אין שורצין על הארץ אלא בתוך הפירות האלה. , ותניא אידך, לרבות תולעת שבעקרי זיתים ובעקרי גפנים, ולא קשיא, הא בפירא הא באילנא גופא קפהכשהתליעו התמרים עצמן מותרין, אבל כשהתליעו בגוף האילנות אסורין, ומסיים בגמ', דיקא נמי דקתני תולעת שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים דהיינו באילנות. וצ"ל בטעם הדבר שבאילנות נקרא שורץ על הארץ משום דהאילן מחובר בקרקע, אבל לפי"ז קשה מה הפרש בין פרי לאילן, והלא הפרי מחוברת באילן והאילן בארץ, ומאיזה טעם לא תקרא גם הפרי מחמת זה מחובר לקרקע, ואדרבה יש להביא ראיה מכרחת דגם הפרי נקראת מחובר לארץ כמו האילן מברכות מ' א' בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ומפרש בגמ' הטעם משום דעיקר אילן ארעא הוא, ופירש"י עיקר כל הפירות היא הארץ, יעוי"ש. הרי מפורש דגם פירות נקראו מחובר לארץ כמו האילן.
וכן מצינו דכהאי גוונא נקרא מחובר לארץ בנדרים נ"ו א' בענין נגעי בית דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, ודרשינן בבית לרבות את העליה, ומפרש אע"פ דעליה בכלל בית מ"מ אצטריך לאשמעינן דסד"א מדכתיב בבית ארץ אחוזתכם דמחובר בארעא שמיה בית אבל עליה דלא מחובר בארעא לא שמיה בית, קמ"ל דכיון דהעליה מחוברת בבית והבית בקרקע הוי כאלו העליה מחוברת בקרקע, וה"נ כן.
ואולי יש לחלק בין פירות לאילן לענין זה עפ"י מה דקי"ל כל העומד לבצור כבצור דמי, ולכן פירות מכיון שעומדים ליבצר לא חשיבא כארעא, משא"כ אילן מאכל אינו עומד לקצוץ, וגם איסור יש בזה, לכן חשובה כקרקע, ודו"ק.
והנה התוס' כתבו דמטעם אוקימתא זו לא קי"ל כשמואל שאמר קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ, כפי המבואר בדרשה הקודמת, כיון דאוקים הגמ' דפירות שהתליעה באביה לא נקרא זה שורץ על הארץ, אבל רוב הפוסקים פסקו כשמואל, וכתבו הטעם דשמואל יפרש הא דאמר בברייתא תולעת שבעקרי זיתים אין הפי' באילנות, אלא בזיתים כשעודם מחוברים, דהיינו באביה. ולי נראה הסברא נוטה לדעת אלה הפוסקים, יען כי לפי מש"כ למעלה כמעט אין סברא מכרחת לחלק בין פירות ובין אילנות, וא"כ באמת מסתבר יותר כאוקימתא דשמואל דעיקרי זיתים פירושו כשהזיתים מחוברין, ודו"ק. .
(חולין ס"ז ב') לא יאכל. אמר רב יהודה אמר רב, אכילת שרצים לוקה עליה בכזית, מאי טעמא, אכילה כתיב בהו קפווסתם אכילה לא פחות מכזית. ומסיק בגמ' דזה דיקא אם אכל מהם בחייהם אבל אם אכל מהם במיתתם חייב אפי בכעדשה דומיא דטומאה שהיא בכעדשה, כמבואר לעיל בפ' ל"א, ועיין מש"כ ס"פ קדושים, ולפי דמיון זה צ"ל דדם השרץ דטומאתו בכעדשה אכילתו ג"כ בכעדשה, אבל לא מצאתי מפורש חידוש דין זה, וכן צ"ל דכמו ששרץ מטמא אפי' כשנפסד מאכילת אדם כמו כן חייבים על אכילתו ג"כ באופן כזה, אבל באמת זה אינו, שהרי אכילה שנפסדה מאכילת אדם היא גרועה ופחותה מאכילה שלא כדרך אכילתה, כמבואר בכ"מ בפוסקים, ובכ"ז קי"ל דעל אכילת שרצים פטורים שלא כדרך אכילתן, וראיה לזה שהרי אמרו בפסחים כ"ה ב' כל איסורין שבתורה אם אכלן שלא כדרך אכילתן פטורים חוץ מבשר וחלב וכלאי הכרם, ואי ס"ד דאכילת שרצים חייב בשלא כדרך אכילתן הול"ל גם חוץ מבשר שרצים, וצ"ל דלא לכל מילי איתקש אכילה לטומאה.
ודע דהא דצריך שיעור באכילת שרצים הוא רק אם אכל מקצת מן השרץ, אבל באכל כולו שלם חייב אף על פי שהוא פחות מכזית כגון נמלה, משום דבריה הוא ובריה א"צ שיעור, וכמבואר לעיל. .
(מעילה ט"ז ב') כל הולך על גחון. ת"ר, הולך על גחון זה נחש, כל – לרבות השלשול והדומה לו קפזכנראה לכן מרבה נחש מגחון עפ"י הפסוק ועל גחונך תלך, ושלשול הוא תולעת ארוכה כנחש והוא הנמצא באשפה. .
(חולין ס"ז ב') גחון. ו' דגחון חציין של אותיות שבתורה קפחלעיל בפ' דרש דרש משה הוי חציין של תיבות שבתורה, וכאן הוא חציין של מספר האותיות, ויתכן דלרמז זה בא הו' דגחון רבתא. אמנם כבר עמדו למנין ואין מספר החצי כאן מכוון, ואין ספק שזה הוא מפני שאין אנו בקיאין בחסרות ויתירות כמו חכמי התלמוד. .
(קדושין ל' א') וכל הולך על ארבע. ת"ר, הולך על ארבע – זה עקרב, כל הולך – לרבות את החפושית והדומה לו קפטחפושית היא תולעת שחורה ההולך על ארבע. והרמב"ם פ"ט דפרה כתב שהיא נקובה כגבעול הקנה. .
(חולין ס"ז ב') עד כל מרבה רגלים. ת"ר, מרבה רגלים – זה נדל קצפירש"י מאה רגלים קורין לו, עכ"ל. ויתכן לפרש המקור לזה עפ"י המבואר בעירובין ח' ב' מבוי העשוי כנדל שפירושו מבוי שיש לו משני הצדדים הרבה שבילים, יעוי"ש. ומש"כ רש"י שקורין לו מאה רגלים לאו דוקא מאה אלא ר"ל הרבה. , עד כל – לרבות את הדומה והדומה לדומה קצאר"ל דומה בכולו או במקצתו, ואולי הכונה אם אפי' לאו דוקא הרבה רגלים אלא יתר מהרגיל. .
(שם שם) לא תאכלום. לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים קצבפירש"י קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים, עכ"ל. וכונתו דמיתורא דריש על המאכיל, אבל לפי"ז אינו מבורר לשון הגמ' לא תאכלום – לא תאכילום.
אבל לולא דבריו נראה ברור דחסרון דברים יש בגמ', וצ"ל כמו שבאה דרשה זו בתו"כ בפ' הקודם, בזה"ל שקץ הוא לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, או אינו אלא לאסור בהנאה ת"ל לא תאכלום, הא כיצד, באכילה אסורים בהנאה מותרים, הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, ע"כ. וברור שכן צ"ל בגמ' לא יאכל לא תאכלום לחייב את המאכיל כאוכל, והבאור כמו בתו"כ, ודו"ק.
והנה בגמ' כאן בעי למיפשט מכאן דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, ודחה הגמ' דאיירי לענין שלא ליספו ליה בידים. ולענין איסור דרבנן מחלוקת בין הפוסקים אם מותר לספות בידים, ובהג"א דע"ז פ"ב כתב דאין להאכיל איסורין אף לקטן שבקטנים, מפני שאיסור ודבר טמא מוליד טבע רע, וכפי הנראה כיון לדרשה ביומא ל"ט א' שיובא בפסוק הסמוך ונטמתם בם, ושם נבאר זה. .
(יבמות קי"ד א') אל תשקצו. רב כהנא הוי קאים קמיה דרבא, והוי קעבר שושיבא אפומיה קצגמין חגב טהור. , אמר ליה, שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו את נפשותיכם קצדמשום דמאיס הוא, וכל דבר מאוס אית ביה משום בל תשקצו, כפי שיתבאר בסמוך. .
(שבת צ' ב') אל תשקצו. אמר רב אחא, המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, ואמר רב ביבי בר אביי, האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם קצהקרנא דאומנא הוא כלי שמקיזין בו דם, ובכלל איסור זה כל דבר וכל מאכל שנפשו של אדם קצה בו, ואפי' לא נפש האוכל אלא רוב בני אדם, כמו מאכלות או משקין שנתערבו בהן קיא או ליחה וכדומה, וכן בכלים כקרנא דאומנא וכדומה. והרמב"ם בפי"ז ממאכלות כתב הכל בלשון אסרו חכמים, ונראה בדעתו דהוי מדרבנן, וי"ל בטעם הדבר משום דפשטא דקרא איירי בשרץ, אבל בט"ז ליו"ד סי' קט"ז ס"ז מבואר דהוי דאורייתא שכתב בטעם הדבר שאין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות שכולל ענינים רבים כמש"כ. אבל באמת אי משום הא לא אריא, דהא מצינו כמה לאוין שכוללים פרטים הרבה ובכ"ז לוקין עליהם, כמו ובחקותיהם לא תלכו, לא תנחשו ולא תעוננו, לא ילבש גבר שמלת אשה [כפי שיתבאר במקומם] וכדומה, אך באמת דהוי מדרבנן מטעם שכתבנו. .
(מכות ט"ז ב') ונטמתם בם. תנא דבי ר' ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם קצופשוט דמדייק מדלא כתיב ונטמאתם באל"ף כפי השורש טמא ודריש מלשון טמטום. ועיין ביו"ד סי' פ"א דמהאי טעמא נכון שלא להאכיל לתנוק דברים האסורים, דאע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו, זה הוא מדינא, אבל מ"מ יפרישוהו מזה, מפני שמזיק לו בגדלותו שמטמטם הלב, וגורם לו טבע רע, וכן אם המינקת כותית לא תאכל היא דברים האסורים מטעם זה –
וכתב הרמ"א שם וז"ל, אע"פ דמדינא מותר להניק מן העובדת כוכבים, מכל מקום אם אפשר להניק מן הישראלית נכון יותר, מפני שטבען של ישראל נוח יותר, דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע [ע' יבמות ע"ט א'] והיונקים מהם מגדלין טבע כיוצא בהם, וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים, עכ"ל. והלשון אפי' ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הש"ך והט"ז, וכתבו דהכונה אפי' היכי כשהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהא עיקר כזה חסר.
אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום ששם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא מהג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל אפי' כותית. ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן הכותית יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, וכ"מ בתו"ח כלל ס"ה, ולפי"ז הענין והלשון מבואר ומבורר מאד. .
(יומא ל"ט ב') ונטמתם בם. ת"ר, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו בעולם הבא קצזפשוט דמכפל לשון מדייק, ודריש ע"ד מ"ש עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ה). ויש לכוין זה המאמר בכלל עם מ"ש במדרש תהלים (קכ"א) ה' צלך על יד ימינך, שהקב"ה מתנהג עם האדם כמנהג הצל, כמו שהצל של אדם מחקה ומצייר כל מה שהאדם עושה, כפי חלף תנועותיו, כך הקב"ה ממציא עצמו כביכול לאדם ומתראה לו מעין דוגמת פעולותיו, שאם הוא נראה לפניו מתוקן ומקודש במעשהו, הקב"ה עוזר על ידו לילך בדרך טובים, וכן להיפך בהיפך, וע"ע בדרשה הבאה. .
(שם שם) והתקדשתם. ת"ר, והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעוה"ז – מקדשין אותו לעוה"ב קצחפשוט דמכפל לשון מדייק וע"ד מ"ש מצוה גוררת מצוה, וע"ע מש"כ בדרשה הקודמת. .
(יומא ל"ט ב') והתקדשתם. תניא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש – זה שמן, אני ה' אלהיכם – זו ברכה קצטמי שהוא איסטניס ומפונק ביותר לא די לו ברחיצה במים לבד אלא בדבר המנקה ביותר, ובימי חז"ל היו המפונקין סכין ידיהם בשמן לנקותם. ונראה דמ"ש זו ברכה הוא כעין נתינת טעם על חיוב הנטילה מים ראשונים ומים אחרונים, והיינו משום שצריך לברך בהמ"ז אין מן הכבוד וד"א לברך בידים מזוהמות, דא"א לומר שבא כאן להשמיענו דין בהמ"ז, דאין כאן מקומו, וגם על זה באה מצוה מיוחדה, ואכלת ושבעת וברכת, ולפי"ז אין צורך למש"כ התוס' דכל דין זה הוא רק בימיהם שהיו אוכלין מלח סדומית ומפני סכנה היא, אבל בזמן הזה שאין אצלנו מלח סדומית אין חובה במים אחרונים, עכ"ל. ולפי מש"כ דהטעם הוא משום כבוד ה' לברך בידים נקיות, ממילא נוהג החיוב גם בזמן הזה.
ונראה ראיה לזה ממ"ד בתנא דבי אליהו ח"א פט"ו על פסוק זה בזה"ל, רחיצת ידים מה"ת מנין, מן משה ואהרן ובניו, דכתיב בהו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ואצל ישראל מהו אומר, והתקדשתם והייתם קדושים וגו' ע"כ. ובאור הדמיון למשה אהרן ובניו נראה דר"ל כמו שהם נתקדשו ברחיצה כך ישראל דכתיב בהו קדושה צריכים להתקדש ברחיצה, ולפי"ז י"ל פשוט דאין טעם הרחיצה משום מלח סדומית אלא רק משום קדושה וטהרה לכבוד בהמ"ז, וכמו לענין תפלה שצריך ליטול ידיו, וכש"כ לאחר המזון שידיו מזוהמות, כמש"כ. –
ודע כי בתורה אור ציין בדרשה זו את הפסוק דס"פ קדושים (כ' ז'), אך לא נראה כן, שהרי שם לא סיים כי קדוש אני, וגם לפי עיקר תכונת הדרשה דאיירי בנקיות וטהרה שייך דוקא פסוק דפרשה זו דאיירי בטהרה ובמצות בל תשקצו את נפשותיכם, משא"כ התם איירי באיסור עבודת כוכבים. אמנם כאן לא סיים אני ה' אלהיכם, וצ"ל דסמכה הגמ' על שני הלשונות שבענין אחד. .
(ברכות נ"ג ב') והתקדשתם. א"ר בנימין בר יפת – כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין ליה בנים זכרים, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה (ר"פ תזריע) אשה כי תזריע וילדה זכר רנראה להסביר שייכות תשלום גמול זה למדה זו עפ"י מ"ד בנדה ל"א א' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שכן הוא עפ"י הטבע [כמו שנבאר ר"פ תזריע], וזה המקדש עצמו בשעת תשמיש, כלומר שמצמצם ומעציר תאותו, וממילא מזרעת אשתו תחלה ויולדת זכר, וסמכו זה על הפסוקים שהביא בזה, ויש עוד מאמרים מעין זה הרעיון בגמ'. .
(שבועות י"ח ב') כי קדוש אני. מהו כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים ראנראה כונת דרשה זו עפ"י מ"ש בסוטה י"ד א' על הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ובו תדבקון, הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכאן איירי מקדושת הנפש שילמוד אדם ממעלותיו של הקב"ה. .
(תו"כ) בכל השרץ הרמש. הרמש – אע"פ שאינו פרה ורבה רבהם אלה הנמלים הנולדים מאוירים ומאכלים מעופשים שהם רומשים ולא שורצים דהיינו שאינם פרים ורבים, ובזה יובדל לשון שורץ מרומש, דשורץ רומז גם על פו"ר כמו שרצו בארץ, משא"כ רומש מורה רק על זיחול, וכבר נתבאר דין זה לעיל פ' מ"א. .
(שם) המעלה. מה ת"ל המעלהרגולא המוציא כבכל התורה. , לכדתנא דבי ר' ישמעאל, דתנא דבר"י, אמר הקב"ה, אלמלי לא הוצאתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה דיי רדפירש"י שהם מעולין ונאים ואינם נמאסים כשקצים הללו, להכי כתיב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם, עכ"ל. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל דאינם נמאסים בשקצים, ר"ל באכילת שקצים. .
(ב"מ ס"א ב') המעלה אתכם וגו'. מה ת"ל יציאת מצרים גבי שרצים, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורים ומוכרן לישראל רהרומז למ"ש במדרשים הרי שבאו עשרה רוקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשרה עבורין עשרה בכורין, ר"ל בכורים מאביהם, מתו ג"כ, יעוי"ש. .
(שם שם) זאת תורת וגו'. תניא, רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף, כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף רואפשר הכונה דעם הארץ שאינו יודע תורת הכשר הבשר ולהבדיל בין בשר כשרה לטרפה בכמה פרטי הכשר הבשר ובקל אפשר לו להכשל באיסור טרפה, ומסמיך זה על דרך רמז וסימן על הלשון זאת תורת. ולפי"ז יתכן מה שהביא ראיה מתחלת הפסוק ותפס ענין האיסור וההיתר רק בבשר בהמה ועוף ולא סיים גם מסיפא דקרא לענין דגים, משום דדגים לית בהו דינים יתירים ואין לו במה שיכשל, ורק בשר בהמה ועיף פרטי דיניהם והכשרם רבים. .
(פסחים מ"ט ב') תורת הבהמה והעוף. וכי באיזה תורה שוה בהמה לעוף ועוף לבהמה רזבפשיטות י"ל דמדייק עפ"י מש"כ בפ' ויקרא וצו דהלשון זאת תורת מורה על פרט אחד השוה בהפרטים שחשב, יעוי"ש. אמנם י"ל גם דקשה ליה מה ששינה הכתוב כאן מסדר כל הפרשה הזאת, שמקודם באו בה דיני חיות ובהמות ואח"כ דיני דגים ואח"כ דיני עופות, וא"כ כאן בחזרת הדינים הול"ל זאת תורת הבהמה וכל נפש הרומשת במים והעוף, כסדר הפרשה לעיל, ומדשינה הסדר וסמיך עוף לבהמה ש"מ דיש איזו השתוות ביניהם. ונראה דלזאת הכונה כונה הגמ' בדרשת בר קפרא בדרשה הבאה הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, דמשמעות לשון זה שהפריד הכתוב בין הראויים להיות סמוכים – בהמה ודגים, וזה כמש"כ. , אלא לומר לך, מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה ברוב שנים אף עוף ברוב שנים ת"ל זאת, ור' אליעזר אומר, מה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצואר רחעוף בודאי הכשרו מן הצואר, דכן דין מליקה, ומלק את ראשו ממול ערפו. וקרוב לומר, דלכן ראה ר' אליעזר להוסיף דרשתו מה עוף וכו', יען דלת"ק קשה דפתח להקשות באיזו תורה שוה בהמה לעוף ועוף לבהמה וסיים רק בשווי עוף לבהמה, ולא גם בשווי בהמה לעוף, וזה מוסיף ר"א להשות גם בהמה לעוף, ודו"ק. ומה ששייך עוד לדרשה זו עיין מש"כ בפ' ויקרא בפסוק ומלק את ראשו ממול ערפו. .
(חולין כ"ז ב') הבהמה והעוף וגו'. תנא בר קפרא, זאת תורת הבהמה והעוף, הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים רטעיין מש"כ לעיל אות ר"ז בבאור לשון זה. , לחייבי בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים ריר"ל דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הרי דכתיב עוף אצל דגים. , לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, אלא הא כיצד, הכשרו בסימן אחד ריאדלפי"ז הוקש גם לבהמה גם לדגים, ולא ניחא ליה למעט חיוב ב' סימנים בעוף מלשון זאת כמובא בדרשה הקודמת, משום דס"ל דלשון זאת בא לגוף הלשון. .
(שם שם) ולכל נפש וגו'. חגבים אין טעונין שחיטה, שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב, וכל נפש החיה הרומשת במים – אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ – אלו חגבים ריבענין דרשה זו הובאה ברש"י חולין ס"ו א', והרמב"ם ריש הלכות שחיטה סמך ענין זה דחגבים אין טעונין שחיטה על הפסוק בישעיה כאסף החסיל [היינו חגב], ומשמע באסיפה בעלמא סגי, וכעין מ"ד בחולין כ"ז ב' דדגים אין טעונין שחיטה מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם (פ' בהעלותך) דמשמע באסיפה בעלמא סגי, יעוי"ש. ומה שלא ניחא לבה"ג ורש"י הסמך שכתב הרמב"ם, י"ל פשוט דבגמ' פריך שם על הראיה מאסיפה דכתיב גבי דגים הא בעופות כתיב ג"כ אסיפה ויאספו את השליו, ומשני דלא דמי, דבדגים כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחרינא, דכן כתיב שם הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא לכתוב בצאן ובקר לשון שחיטה ובדגים אסיפה, ש"מ שא"צ שחיטה בדגים, אבל בשליו כתיב אסיפה שלא במקום שחיטה דאחרינא, ולכן אין לשון זה ראיה על העדר חיוב שחיטה, יעוי"ש. ולפי"ז כיון דאסיפה דכתיב בחגבים לא כתיב גבי שחיטה דאחרינא שוב אין ראיה מלשון זה, ולכן נטו רש"י ובה"ג מסמך זה.
וע' בשבת צ' ב' מבואר דאע"פ דמדינא הותרו חגבים להאכל חיים, הוא רק לענין זה שהאוכלן אינו עובר משום אבר מן החי, אבל מ"מ יש בזה איסור בל תשקצו משום דמאיסי הן, ועיין מש"כ לעיל בפסוק מ"ג. [הלכות גדולות פ' יו"ט]. להבדיל בין הטמא. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה (ר"פ תזריע) אשה כי תזריע וילדה זכר ריגכי סמוך לוסתה אפשר שתראה דם בשעת תשמיש ויכשלו באיסור נדה. ומה שתפס תשלום גמול שיהיה לו בנים זכרים, הוא עפ"י מ"ש חז"ל (ב"ב ט"ז ב') אשרי מי שבניו זכרים. ועיקר דין חיוב פרישה מאשתו סמוך לוסתה יתבאר אי"ה ס"פ מצורע, ועיין מש"כ עוד בענין זה לעיל בפסוק ולהבדיל ולהורות (י' י'). .
(שבועות י"ח ב') להבדיל בין הטמא. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבת הווין ליה בנים זכרים, דכתיב (י' י') להבדיל בין הקודש ובין החול, וכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וסמיך ליה (ר"פ תזריע) אשה כי תזריע וילדה זכר רידנראה שייכות הגמול למבדיל על היין במוצאי שבת. משום דבזה שמבדיל על היין נותן כבוד לקדושת השבת שמלוהו ביין ומבדיל בזה מן החול, ועבור זה יהיה לו בנים זכרים שידעו להבדיל בין קודש לחול, ותהיה הכונה בנים זכרים שידעו להבדיל ולהורות, ועיין בחא"ג ולעיל בפסוק ולהבדיל ולהורות (י' י'). .
(שם שם) ובין החיה וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, אלו שמונה עשרה טריפות שנאמרו למשה בסיני רטועיקר המספר מי"ח טריפות הם הלכה למשה מסיני ומנויים במשנה כאן ובסוגיא כאן איתא אמר עולא שמונה מיני טריפות הם, וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש, דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה, ומספר זה תפסו לעיקר בגמ' ופוסקים, ובכ"ז שני המספרים אמת, יען כי מאן דמונה י"ח מונה בטריפה נקובה עשר מיני טריפות, נקובת הושט, נקובת קרום של מוח, נקובת הלב, נקובת הריאה, נקובת המרה, נקובת הדקין, נקובת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות, (ועי' בש"ך ליו"ד סי' כ"ט) ומ"ש בגמ' נקובי תמניא הן, הוא משום דחשבינן להמסס ובית הכוסות לחד, ואפקינן מרה, מפני שזה אליבא דדעת יחיד, ופסוקי תרי חשבינן ג"כ לחד [פסוקת חוט השדרה ופסוקת הגרגרת], ונשארו אלו השמונה. .
(חולין מ"ב ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך